ט"וּ בִּשְבַט הִגִיעַ
יום אחד מצאתי את השכן שלי עמֵל במרץ בגינה. כיוון שאנו מיודדים,
שאלתי אותו למעשיו והוא הסביר לי בהתלהבות שהוא נוטע עצים. לעין הלא מנוסה שלי, זה
נראה היה יותר כאילו הוא תוקע מקלות בקרקע, למרות שלחלק מהמקלות האלה בפירוש היה
מחובר איזה עלה או שנים. למען הסר ספק, כל מקל כזה בא גם עם פתק כתום מפלסטיק ובו
כיתובית קטנה. זו של המקל ליד השביל היתה: "שקד".
מאז שהגדולים בגרו את בית הספר התיכון והקטנה לומדת מחוץ לעיר, שוב
אין אנו עוברים בשביל הזה לעתים קרובות, והדבר השתכח מליבי. עד לשבת האחרונה,
שבמקרה יצאה גם ט"ו בשבט. כמנהגי בשבת בבוקר, יצאתי עם כוס התה שלי לגינה
והנה מולי בצד השני של השביל – במלוא הדרה: "השקדיה פורחת".
הציניקן אולי יאמר – היש דבר בנאלי יותר מזה שהשקדיה פורחת בט"ו
בשבט? הרי כולנו ידענו לשיר את "השקדיה פורחת לXXX יש קרחת" עוד לפני
שידענו לקרוא ולכתוב. ובכל זאת אני התרגשתי ואפילו התפעלתי מיופיה של השקדיה. והעובדה
שיופיה לא היה מהותית שונה מיופין של אלפי שקדיות אחרות שפורחות ופרחו ועוד יפרחו
ברחבי הארץ, לא גרע דבר מיופיה של השקדיה המסוימת הזאת, שבשׂרה לאדם המסוים הזה
ש"טו בשבט הגיע".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה