מה אני עושה במכס של שדה התעופה? ועוד עם ארגז ענקי שכתוב עליו: "יצירת אומנות, יש לשנע בזהירות"? שאלה מצוינת. אני אגיד לכם מה אני עושה: אני מחכה שהמוכסים יביאו את כלבי-הסמים שלהם לרחרח את הארגז שלי ואז כשהם יגלו שמה שיש בפנים זה לא בדיוק יצירת אומנות - אני כנראה אלך ישר לכלא. זה מה שאני עושה. ולמה אני לא מנסה לברוח? שאלה מצוינת גם כן - אני בטוח שכל אחד מארבעת השוטרים שמקיפים אותי, ישמח לענות לכם עליה. אז איך עובד הי-טק פשוט כמוני בכלל הגיע למצב הזה? הקשיבו ואספר:
הכל התחיל כשחטפתי קריזה על שלומי בעבודה וצרחתי עליו שהוא כותב קוד כמו שסוס מטיל ביצים. הבוס לקח אותי למשרד שלו לשיחה: "דורי, מה עובר עליך? כבר שבועיים שאתה מתנהג כמו קרפד, קטן, ירוק ולחוץ". ניסיתי להסביר לו שרק טובת הפרויקט לנגד עיני, ושחוץ מזה קרפדים קטנים ולחוצים הם בדרך כלל חומים. אבל הוא לא הקשיב. הוא היה שקוע במסך המחשב וב"תיק האישי" שלי שהוצג שם. הוא חושב לפטר אותי הבן…? רגע לפני שאני חושב משהו רע על האמא שלו, אני עוצר את עצמי. "עשרים יום!" הוא אומר לי בטון נוזף. "צברת יותר מעשרים ימי חופשה מעל למכסה השנתית, אתה מבין מה זה אומר?". לא, לא הבנתי, אז הוא עזר לי להבין וכבר למחרת נאלצתי לצאת לחופשה - החוצפן - חופשה מאולצת של לפחות חודש!
חופשה של חודש? מה עושים עם זה? פעם הייתי נוסע לחו"ל, אבל בירור קצר בחשבון הבנק, גילה שיש לי תקציב לכל היותר לחופשה בבילורוס. אפשר גם לקחת חופשה, זאת אומרת טריפ, בכיוון אחר לגמרי ולחדש את הקשר עם אלון. פעם כשעוד היה סטודנט בפקולטה לכימיה, היה מוכר לי אל אס די שסינטז לבדו במעבדה במחיר טוב. בסוף התפשרתי על ארצנו - אנו אוהבים אותך מולדת. יצאתי לטייל בנחל כזיב - נופי טבע ירוקים, שכשוך המים הזורמים ומבצר המונפורט - המפקדה הראשית של האבירים הטווטונים בימי מסעות הצלב. חוץ-לארץ לעניים? אולי. אולי חזרה למי שהייתי יכול להיות אם הייתי עוקב אחר הוראות השימוש. יתרון גדול לטייל באמצע השבוע - אין אנשים ואתה יכול להשלות את עצמך שכל המים והטבע והיופי הזה נוצרו רק למענך.
לא רחוק מעין טמיר מצאתי בריכת מים יפה ונסתרת. ירדתי להתבודד בה ולהכין לעצמי קפה. לפתע צד את עיני גוש גדול של בוץ. בוץ בדרך כלל נוטה להתגבש בגושים, אבל הגוש הזה היה ממש גדול וקצת הזכיר לי כלב זאב יושב, גם בגודל וגם בצורה. שפשפתי את עיני. הוא זז גוש הבוץ הזה? או שרק נדמה לי? עודי נועץ בו את מבטי וגם גוש הבוץ פקח זוג עיניים גדולות משלו והתבונן בי בחזרה.
"אאאההה" זעקתי בבהלה ונַסְתי אחורה. בגוש הבוץ נפער חור שהתגלה כְּפֵּה שגם כן צעק "אאאההה" ונס בבהלה לכיוון השני. עכשיו הבחנתי שיש לו גם זוג ידיים וזוג רגליים, אבל ממש מטונפות. היו לו גם זוג אוזניים, גדולות, משולשות ומלאות בבוץ, כמובן. המנוסה שלו החזירה לי את אומץ לבי:
"עצור, אל תברח, לא אעשה לך שום דבר" קראתי לעברו. הוא לא הגיב.
לפתע שמעתי קול מאחורי: "ער קען נישט הערן איר ער איז גאָר טויב"
היה שם עוד יצור אחד, דומה מאוד לזה שברח ממני, אבל פחות מלוכלך.
"סליחה?" פניתי אליו.
"ער קען נישט הערן איר ער איז גאָר טויב" הוא חזר על דבריו. סבא שלי, זכרונו לברכה, דיבר רק יידיש ובכדי לתקשר איתו נאלצתי ללמוד את השפה. כך יכולתי להבין שהיצור הראשון - זה שמלוכלך בבוץ, בעצם זה שיותר מלוכלך בבוץ, כי שניהם היו מלוכלכים למופת, כמו צמד של "לפני" בפרסומת לאבקת כביסה, שהיצור הזה בעצם חֶרֶש לגמרי.
"דו רעדסט יידיש?" שאלתי מופתע.
הוא ענה לי שכן, הוא מדבר יידיש. בעצם היה מעדיף לדבר גרמנית, אבל במאה השנים האחרונות נהיה פה מלא ביהודים, אז הוא נאלץ ללמוד יידיש שיוכל לתקשר איתם.
"ולמה לא עברית?" שאלתי אותו (ביידיש)
הוא ענה שעברית זה קשה מדי ושאי אפשר לצפות משֵדון ביצות שישלוט בכמה שפות. המעבר מגרמנית ליידיש היה קשה מספיק.
אז שוחחתי איתו ביידיש. בכל מקרה הוא קצת הזכיר לי את הסבא שלי.
"אני דורי"
"אני בְּלוּצִיק-מַק"
"אתה שֵדון ביצות?"
"לא, אני כלב אמסטף" ענה לי בציניות ואזניו הזדקפו ומיד נטו הצידה. הוא נראה חמוד ככה. קצת כמו מיצי שלי לפני שהשכן דרס אותו.
"אל תעלב, לא פגשתי הרבה שֵדוני ביצות בחיי".
"אפשר להבין, אין הרבה מאיתנו".
"אפשר לשאול איך זה שאתה מדבר גרמנית?"
"מה זאת אומרת איך זה? זה שפת אמי, אמא שלי דיברה גרמנית. מוּטִי קוֹמֵה איר, תסבירי לאיש המוזר הזה שילדים בדרך כלל מדברים אותה שפה כמו ההורים שלהם".
עוד שדון ביצות הופיע, או יותר נכון הופיעה, כי היא בבירור היתה נקבה. היה לה שיער ארוך ובמקום מכנסיים קצרים ומלוכלכים בבוץ, היתה לה שמלה מלוכלכת בבוץ. בינתיים צצו עוד מהם, שבט שלם. הגבוהים שבהם הגיעו לי עד קצת מעל הברכיים. הם נראו ידידותיים למדי עם האוזניים המשולשות שלהם, שזזו כל פעם שדיברו, כך שהרגשתי בטוח להשאר שם.
הקפה שלי בדיוק רתח. התישבתי לידו ומזגתי את הנוזל החום לכוס. כשהם גילו שהמשקה שאני מכין נקרא "קפה בוץ" הם כל כך התלהבו שהייתי צריך לעשות חמש נגלות, שכולם יוכלו לטעום. הם אהבו את הטעם. ניסיתי להציע להם גם "פסק זמן" שהיה אתי, אבל הם נרתעו מהאריזה הנוצצת ואמרו שהאוכל הזה נראה להם נקי מדי ולא היו מוכנים לנסות. עד הערב נהיינו חברים טובים והם הציעו לי מהשיכר שלהם. הטעם היה לא רע, אם כי המרקם קצת הזכיר לי משהו שעירבבו לתוכו אדמה או חול. חיוך גדול עלה על שפתי.
בינתיים בלוציק-מק נפתח בפני וסיפר לי איך הגיעו לכאן אבותיו ביחד עם האבירים הטווטונים באחד ממסעות הצלב. הדוכס הגדול של ליטא נתן אותם במתנה לאבירים שהשתמשו בהם כמערכת גילוי מוקדם. אין כמו שדוני ביצות לגלות פולשים - יש להם חוש שמיעה מחודד ואין מצב שתבחין בהם לפני שישמעו אותך מתקרב. אלא אם כן מדובר בשדון ביצות חרש, בעיה שלאחרונה נפוצה אצלם.
קיצורו של עניין - עם השנים התמעטו הביצות ואיתן השדונים וכעת כל מי שנותר היא המשפחה של בלוציק-מק. בלית ברירה התדרדרו לנישואי קרובים, מה שמסביר את פלוסטיק החרש שכבר פגשתי ועוד כמה שדונים אומללים אחרים.
הנהנתי בראשי בהבנה ובלוציק-מק נעץ בי מבט נוקב. לפתע, הושיט את ידו לאויר ושלף משם מטבע זהב והניח בידי: "חצי מהאוצר של האבירים נשאר בידינו, ואנחנו נשמח להעביר חלק ממנו אליך - אם תעזור לנו ותביא הנה עוד משפחה של שדוני ביצות". מטבע הזהב הנוצץ הרגיש כבד בכף ידי. מהרגע שנתתי בו את מבטי - לא יכולתי להסיר אותו. זה כבר יפתור לי את בעיית התקציב. במהרה מצאתי את עצמי מבטיח לבלוציק-מק שאביא לו משפחה שלמה של שדוני ביצות, בתמורה לאלף מטבעות שכאלה. האמת, מה שהכי דירבן אותי היתה המחשבה על פרצופו המופתע של הבוס החוצפן שלי, כשאבשר לו שבעקבות החופשה המאולצת שלו - אני לא צריך יותר שום טובות ממנו.
לא איגע אתכם בפרטים. דיינו אם נאמר שמכל המקומות בעולם - המקום המתאים ביותר לשדוני ביצות הן הביצות שממערב לעיר פינסק שבבילורוס, משם כנראה גם הדוכס הגדול לקח את הקבוצה המקורית. כך מצאתי את עצמי בסוף בכל זאת נוסע לשם. כשהגעתי לביצות, מצאתי את השדונים המקומיים די בקלות, כבר הייתי מיומן בכך. אבל הסתבר שרובם מדברים רק בלארוסית וחששתי שלא יסתדרו טוב עם החבר'ה של בלוציק-מק. האמת, גם התקמצנתי על הכסף שיעלה לי המתורגמן שאאלץ לשכור למשימה הלא שגרתית הזאת. כבר עמדתי לוותר כשיום אחד הסירה שלי נתקעה בבוץ הסמיך של איזה ערוץ צדדי של נהר הפירפיאט. בעודי מנסה לחלץ את עצמי בעזרת המשוטים (למרות חיבתי לשדונים, עדין שנאתי להתלכלך בבוץ), שמעתי קול מאחורי: "מאָרמיק, גוק מאל, אן אנדער נאַריש טוריסט סטאַק אין די בלאָטע" שזה ביידיש: "מורמיק, תראה, עוד תייר טיפש שנתקע בבוץ". אינסטינקטיבית עניתי לו: "נאריש זיך!" כלומר, 'טיפש בעצמך' ומיד נהיינו חברים. מסתבר שהחבורה הזאת גרה שנים ליד איזה שטייטל של יהודים ומאז המלחמה הגדולה הם העדיפו לשמור מרחק מאנשים בכלל, שלא ימצאו את עצמם מוגלים לסיביר או איזשהו מקום אחר שהבוץ בו קפוא רוב השנה. כשסיפרתי להם על מטרת בואי, הם גילו התלהבות רבה לעלות ארצה למרות שהסברתי להם חזור והסבר שחוק השבות לא יחול עליהם וגם אם ילמדו עברית, יהיו לכל היותר בסטטוס של עובד זר. אני חושב שמה ששכנע אותם היה הסלפי שעשיתי עם בלוציק-מק לפני שטסתי. יחסית אליהם היו לו אוזנים גדולות ומשולשות במיוחד. "מאז צ'רנוביל כולנו סובלים מאזניים קטנות ופחות מחודדות" הסביר לי מורמיק-פֵּץ' ראש השבט שלהם בעצב.
הבעיה היחידה שנותרה היתה איך לשנע אותם ארצה. לשמחתי הסתבר ששדוני ביצות יכולים בקלות להסוות את עצמם כגושים של בוץ ולהישאר כך ללא תנועה כמה דקות. כן, גם הם, על אף אוזניהם הקטנות והפחות מחודדות, לא נפלו מאחיהם ה"צברים" בכל מה שקשור לבוץ ולכלוך. ארגנתי להם ארגז גדול ואַמָּן מקומי מפינסק הסכים, תמורת תשלום סמלי, לחתום שגושי הבוץ שבארגז הם יצירת מופת בשם "בוץ ועוד קצת בוץ" שיצר בהשראת הביצות שסביב עירו.
הכל הלך למישרין - עד שנחתתי כאן בבן גוריון. במכס עברתי כמובן במסלול האדום - לא היה טעם לנסות להסתיר את הארגז הענק. אבל על הטופס שהראתי להם היה כתוב ששווי היצירה רק 1000 ש"ח וזה נראה למוכסים מעט מדי. הסברתי להם שזה כולה בוץ היצירה הזאת, אבל הם התעקשו להציץ פנימה. למזלי הארגז היה גדול מדי ולא נכנס במכונת השיקוף. "תפתח אותו בבקשה" הם פקדו. כבר חשבתי שזה הסוף שלי, אבל השדונים עמדו במילה שלהם וכל מה שהמוכסים ראו היה - אוסף של גושי בוץ מלוכלכים. הם כבר עמדו לשחרר אותנו, אלא שאחד מהם התעקש שיביאו גם את הכלבים לוודא שאני לא מנסה להבריח ארצה סמים בחסות הבוץ (לגעת בו ולבדוק בעצמם לא רצו).
וכך אני עומד פה ומחכה. לוקח להם זמן להביא את הכלבים האלה ובינתיים אני כמעט עושה במכנסיים, בטוח שהכלבים יריחו בְּרגע שמשהו פה מסריח (שדוני הבוץ אמנם רוחצים במי הנהר, אבל מיד אחר כך הם מתפלשים בבוץ, כך שמבחינת הריח, אין הרבה שיפור)...
כשסוף סוף מגיעים הכלבים, נכונה לי הפתעה: שדוני הבוץ לא רק שיכולים להראות כמו גושי בוץ, הם גם יכולים להריח כמו בוץ. למעשה זה בא להם טבעי לגמרי. אחרי כמה ריחרוחים ומקרה עצוב אחד של כלב שמשתין על מורמיק-פץ', הם משחררים אותי ואת יצירת האומנות שלי לדרכנו. עוד באותו הערב אנחנו כבר חוגגים על גדות הבריכה שבנחל כזיב. מאוחר בלילה, באין רואים, אני מעלה למגרש החניה שעל המצוק את מטבעות הזהב שלי. אלף מטבעות זה ממש כבד ואני צריך כמה וכמה נגלות לשם כך. כשאני חוזר הביתה ולמיטה שלי - אני עייף אך מרוצה ועדיין קצת מבושם משיכר השדונים הנפלא שלהם. על הרצפה סביבי מתגלגלים מטבעות נוצצים בשווי של קצת יותר ממליון וחצי דולר. מספיק ויותר שאוכל להתפטר ולראות את פרצופו המאוכזב של הבוס החוצפן שלי. בלי לחשוב פעמיים אני שולח לו הודעה בוואטסאפ: "בַּי בַּי בּוֹסִי" וליתר ביטחון מקנח באימוג'י של לב פועם.
למחרת בבוקר אני מתעורר ומביט סביבי: "איזה יום יפה, השמש מפזזת בחלוני". אבל מיד אני שם לב שכלום לא מנצנץ בחדר שלי. האם יתכן שכל ההרפתקה הזאת היתה חלום? כנשוך נחש, אני מזנק מהמיטה. בטלפון מחכה לי הודעה מהבוס: "דורי WTF?". המטבעות גם הם עדיין שם, אבל כעת יש להם צבע מתכת-מט חיוור ולא מרשים. פתי שכמותי - נפלתי בפח הכי עתיק באגדות השדונים - קיבלתי את "זהב השוטים" המפורסם שלהם, זה שביום המחרת הופך לברזל רגיל. לא! לא יתכן! מה עכשיו? כמה תסריטי אימה חולפים בראשי: באחד אני רואה את עצמי חוזר לעבודתי, זנבי מושפל בין רגלי ואני מתרפס לבוס ככלב עזוב המשווע לבית. בשני אני קונה מהמַאפְיה תת-מקלע ומרסס את כל השדונים של נחל כזיב עד שמי הנחל הופכים לאדומים והמשטרה דולקת בעיקבותי.
פַאק! פַאק! פַאק! אני מרים את אחד המטבעות בידי, מוכן לזרוק אותו - להטיח אותו במשהו, לשחרר קצת עצבים. מוזר, הוא מרגיש לי כבד ביד. מה זה? ממה הוא עשוי? זה בטח לא ברזל. אולי עופרת? לא, הוא קשה מדי. במהירות אני מתקשר לאלון, הוא עכשיו פרופסור לכימיה באוניברסיטה...
"דורי ידידי, המטבע שהבאת לי עשוי ממתכת נדירה שנקראת מַדְבִּידיום (מתכת הבוץ). הכמות שנתת לי שווה לפחות אלפיים דולר. מה שאני לא מבין זה למה שמישהו יעשה מהחומר הזה מטבע? - בדרך כל הוא משמש להתקני מוליכים למחצה או לחלקים עדינים במטוסים…
חשבון קצר - 2000$ כפול 1000 - אוצר המטבעות שבידי שווה שני מיליון דולר! פתאום תוקף אותי דחף בלתי נשלט לבקר את בלוציק-מק ולדחוף את אפו הקטן לתוך הבוץ: "אכן, ידידי, זכיתי בזהב השוטים ועל כן אני ראוי לתואר שוטה, אבל אתה שנתת לי אותו - היית שוטה גדול אפילו ממני.
אז זהו, חברים, זה הסיפור. ואם אתם סקרנים לדעת מה שלום שדוני הביצה, אז דעו לכם ששלומם טוב. שתי המשפחות חיות בשלום ובשמחה. בערך פעם בחודש אני בא לבקר אותם על שפת הבריכה ואנחנו מדברים ביידיש ושותים (או אולי שוטים) קפה בוץ ושיכר שדונים. בהסכם ג'נטלמני שבשתיקה גם אני וגם בלוציק-מק נמנעים מלהזכיר את עניין התשלום שקיבלתי ממנו וכך נשמרת האווירה הנעימה. אני תמיד מקפיד לעזוב לפני חצות ולעולם לא להישאר לישון שם, כי אומרים שמי שנרדם בביתם אחרי ששתה מהשיכר שלהם - יתעורר רק אחרי שבעים שנה וזה כבר באמת מוגזם, אפילו בשבילי.
חחח. עכשיו צפה לנחילים של תיירים בנחל כזיב. פנטזיה יפה... בהזדמנות כשתבוא לבקר תראה לי את אחד המטבעות האלה. שנהיה כולנו בריאים - הם עמידים בפני וירוסים שלנו הבוציים האלה?
השבמחקאני מאד מקווה שכן, אחרת כל ההרפתקאה הזו היתה לחינם
השבמחק