נחל כזיב, מים זורמים, מקום קסום. אבל השעון מורה - חמש אחר הצהרים - עוד מעט חושך. אם לא רוצים להיתקע בנחל בחושך, צריך להתחיל את הדרך חזרה. כשאנחנו מגיעים לשביל המוביל לחניון הרחק למעלה על ההר, השמש כבר מזמן ירדה מתחת לקו הרכס ומתחיל להיות חושך. "קדימה!" למרות העליה התלולה אנחנו מטפסים במרץ. מזל שעוד יש אור. עולים ומטפסים, עולים ומטפסים. גם קצת מתנשפים. אבל בגוף יש עוד מספיק אנרגיה להסתכל סביב ולהנות מהנוף היפה. וראה זה פלא - ככל שאנחנו עולים - נהיה יותר אור ואחר כך עוד יותר אור ואחר כך פתאום השמש מפציעה במערב, אני ממש רואה אותה מבצבצת מעל קו הרכס ואחר כך כבר כולה גלויה ומאירה ומחממת. ממש זריחה במערב!
חבר מנסה להסביר: "היא לא באמת זורחת במערב - פשוט עכשיו אנחנו מספיק גבוה על הרכס שהוא כבר לא מסתיר אותה".
"עזוב אותך מההסברים השכלתניים שלך - האמת הפשוטה היא שאנחנו בכוח רגלנו ונחישות רצוננו הצלחנו לגרום לה לזרוח במערב. הצלחנו להחזיר את הזמן לאחור ולהרים את השמש מעל לקו האופק. הצלחנו להשיג את כדור הארץ בסיבובו".
חברי מסתכל עלי מוזר. שיסתכל, מה אכפת לי? לי המחשבות האלה גורמות להרגיש מיוחד. והשמש? אני לא חושב שהשטויות שאני חושב או מדבר באמת מזיזות לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה