היו זמנים בהוליווד

אזהרת ספוילר חמורה

אזהרת ספוילר חמורה

אזהרת ספוילר חמורה

אזהרת ספוילר חמורה

אזהרת ספוילר חמורה

ביום ששי ראיתי את "היו זמנים בהוליווד". אני עדין מנסה להבין מה בעצם ראיתי. בניסיון להבין שפכתי קצת מחשבות על הדף. כיוון שזה כולל ספוילרים לרוב - אני שם את זה בקישור. מי שראה או שלא אכפת לו להתספילר - מוזמן להציץ - אם יש לכם תובנות - אשמח לשמוע (אבל בבלוג ולא בפיסבוק).

נתחיל מהסוף - שרון טייט (Sharon Tate) לא נרצחת, היא אפילו לא נפגעת. הרוצחים השטניים של משפחת מנסון טועים בכתובת, נפגשים בקליף (הכפיל של ריק) ובכלב שלו. שני אלה מחסלים אותם, את שלושתם (הרביעית ברחה עוד קודם). יאללה סוף טוב - אבל אני נשאר אם התהייה הגדולה - למה? (או באנגלית ?What the fuck)

הסרט שוזר שני סיפורים:

האחד, דימיוני - העוסק בריק דלטון, שחקן שהקרירה שלו דועכת ושסובל מבעיות של שתיה ובדידות (כצפוי משחקן במצבו) ובקליף בות' - הכפיל לצורך פעלולים (stunt double) שלו, שמתפקד גם בתור הנהג, החבר והמשרת שלו. הסיפור על שני אלה והקשר ביניהם נוגע ללב ומעניין ולמרות שהיו בהוליווד רבים כמוהו - בפרטיו - הוא דמיוני לגמרי.

השני, עוסק בשרון טייט וברומן פולנסקי, בעלה, ובחוג החברים שלהם ובילוייהם. החלק הזה מבוסס לגמרי על אנשים ואירועים אמתיים וכמעט עד הסוף נשאר מאד נאמן למציאות - עד הפרטים הקטנים - למשל שהיא פוגשת בבית של יו הפנר (עיין ערך פלייבוי) את מאמא קאס (הזמרת השמנה והמופלאה של ה mamas and the papas).

העלילות האמתית והדמיונית נושקות אחת לשנייה - אלה שכנים של אלה - ממש בית ליד בית, אבל רק נושקות. עד הסוף, שרון וחוג מרעיה אפילו לא מודעים לקיומם של ריק דלטון וקליף בות'.

אז כל כך מדויק למציאות - ובסוף הפוך לגמרי ממנה? מתקרב כל כך בפרטי הפרטים, כולל האקדח שכמעט ויורה בריק דלטון כמה דקות לפני ניסיון הרצח - במציאות באמת מישהו שאל מה הם מחפשים שם והם פשוט ירו בו.

אבל טרנטינו משנה את הסוף - ואני מנסה להבין למה ולא מצליח - למה? מה הוא רצה להגיד בזה?

אם הסיבה היא רק כדי להפתיע את הקהל שלו, שלדעתי לפחות לחלקו היותר מבוגר ויותר אמריקאי ברור לגמרי  שהסוף יהיה הרצח האכזרי ועקוב מדם של שרון וחבריה - אם זה הכל רק כדי להפתיע - הרי שזה הדבר העלוב ביותר שבמאי יכול לעשות.

אולי בכל זאת יש לי שתי תשובות חלקיות:

 האחת, היא שהוליווד היא החלום האמריקאי - ולכן סרט שנקרא "היו זמנים בהוליווד" אינו יכול לתאר את המציאות - כפי שהוליווד וכל מה שיוצא ממנה לעולם אינו מתאר את המציאות, אלא רק נותן לנו אשליה מתוקה - אשליה מתוקה של מה שצריך היה להיות, מה ש"צודק" היה שיקרה (במיוחד עם אתה אמריקאי, לבן ועשיר מספיק).

השניה, קשורה לאמירה הכל כך מדויקת של ג'ואן דידיון (Joan Didion): "לגבי הרבה אנשים בלוס אנג'לס ובתעשית הבידור שלנו, שנות השישים הסתיימו בדיוק 9 באוגוסט 1969" (הרצח של שרון טייט). היו זמנים בהוליווד - תיראו איזה כיף היה בשנות השישים. כולנו רוצים לחזור לשם - אז בואו נעמיד פנים שהן עדיין לא הסתיימו והתמימות והאופטימיות הזו - ממשיכים לנצח.

לא יודע. כך או כך מי שיוצאים הגיבורים של הסיפור זה קליף וריק. מילא קליף - גיבור בסגנון המערבון הקלאסי - האדם הבודד, המסתורי, זה שנלחם למען הצדק (שלו, אבל בכל זאת הצדק) ויכול גם כשמאזן הכוחות מוטה לרעתו (3 כנגד 1). אבל גם ריק - זה שמחזיק להביור במחסן. מה הוא רוצה להגיד בזה? שהקטע הכל כך אמריקאי שזכותי להחזיק תת מקלע בבית - הוא נכון או טוב? או אולי להפך - משהו על פתטיות - שהרי הבחורה שריק שורף למוות היתה מתה עוד כמה רגעים גם בלי עזרתו.

בקיצור יותר שאלות מתשובות - היו זמנים בהוליווד - ממש לא מה שאני רגיל מהוליווד שבדרך כלל הכל שם כל כך מסודר ופשוט וברור.