פעם, במאה הקודמת, שלמה ארצי כתב שיר עם מלים יפות:
שני אנשים לבד בחושך,
תצמדי אלי הכי קרוב לגוף,
האהבה תמיד הולכת,
נגד המציאות.
שני אנשים לבד בחושך,
איך תקראי לזה, אם לא פשוט "ריקוד",
אם תעזבי אותי באמצע,
אני אפול פשוט.
תצמדי אלי הכי קרוב לגוף,
האהבה תמיד הולכת,
נגד המציאות.
שני אנשים לבד בחושך,
איך תקראי לזה, אם לא פשוט "ריקוד",
אם תעזבי אותי באמצע,
אני אפול פשוט.
השורות שהכי אהבתי היו האחרונות:
שנינו רוקדים הפוך, מסתכלים אל הירח,
הוא לא יודע כלום, אולי הוא מנייר,
צד אחד אפל, צד אחד זורח,
איך תקראי לזה אם לא "ריקוד סוף המאה".
הוא לא יודע כלום, אולי הוא מנייר,
צד אחד אפל, צד אחד זורח,
איך תקראי לזה אם לא "ריקוד סוף המאה".
וזה באמת היה ריקוד סוף המאה - כי כל רגע - המאה העשרים עמדה להסתיים.
ואז הגיעה שנת אלפיים וכשהעולם לא נחרב, ואפילו החשמל המשיך לזרום כסידרו למרות אימת ״באג 2000״
ידענו שהכל אפשרי.
ואז הגיעה שנת אלפיים וכשהעולם לא נחרב, ואפילו החשמל המשיך לזרום כסידרו למרות אימת ״באג 2000״
ידענו שהכל אפשרי.
השבוע יצא לי לשמוע שוב את השיר הזה וכל אותן תחושות הציפו אותי מחדש.
עשרים שנה חלפו, וקרו לנו בהן הרבה שמחות ואסונות. עוד בת אחת נולדה וגדלה וסיימה בית ספר, ואבא אחד נפטר ולמרות השנים שחלפו עדיין לא נמצא לו מחליף - וגם בעולם דברים השתנו וזוג תאומים נפל בניו יורק ולקץ ההיסטוריה בא הקץ ואנחנו שוב בעוד סיבוב של הגלגל הרגיל. ושוב אינני מאמין שהכל אפשרי.
ובכל זאת -
שני אנשים לבד בחושך
איך תקראי לזה, אם לא פשוט "ריקוד"?
עשרים שנה חלפו, וקרו לנו בהן הרבה שמחות ואסונות. עוד בת אחת נולדה וגדלה וסיימה בית ספר, ואבא אחד נפטר ולמרות השנים שחלפו עדיין לא נמצא לו מחליף - וגם בעולם דברים השתנו וזוג תאומים נפל בניו יורק ולקץ ההיסטוריה בא הקץ ואנחנו שוב בעוד סיבוב של הגלגל הרגיל. ושוב אינני מאמין שהכל אפשרי.
ובכל זאת -
שני אנשים לבד בחושך
איך תקראי לזה, אם לא פשוט "ריקוד"?
והירח?
הוא עדיין לא יודע כלום, אולי הוא באמת מנייר?
צד אחד אפל, צד אחד זורח,
אז איך תקראי לזה, אם לא "ריקוד סוף המאה"?
הוא עדיין לא יודע כלום, אולי הוא באמת מנייר?
צד אחד אפל, צד אחד זורח,
אז איך תקראי לזה, אם לא "ריקוד סוף המאה"?
בינתיים - אנחנו ממשיכים לרקוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה