יום ששי. בפעם הראשונה מזה המון זמן אף ילד לא בבית. אז קפצנו לתל אביב לבלות. בדרך חזרה, קצת אחרי חצות, כשכבר היינו קרובים לחוף הכרמל, עלתה בראשי מחשבה: "אולי נקפוץ לרגע להעיף מבט על הים?" "קדימה, בוא לים", הסכימה אשתי שכנראה עלתה בראשה מחשבה דומה. תמיד מפתיע אותי כמה הרבה מכוניות יש בחוף הים אחרי חצות. אבל בסוף מצאנו את הפינה שלנו, שבה נוכל להשלות את עצמנו שזה רק אנחנו והים הכהה והגלים הבוהקים בלובנם. בשקט שרר סביבנו, הרחש ההולך וחוזר של המית הגלים נשמע כמעט רועם. "האם הגלים משמיעים את הֵמְיָיתָם גם כשאין איש על החוף לשמוע?" תהיתי. שאלה כבדת משקל ודורות רבים של פילוסופים נחלקו בה. "מה אתה חושב?" שאלתי את הים. רגע ושְנַיִים והנה התחיל לרדת גשם. כאילו הים אומר לי: "די, כבר מאוחר, לכו לכם לבית שלכם ואז גם הגלים, באין מישהו ששומע, יוכלו סוף סוף גם הם להפסיק מהֵמְיָיתָם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה