יום הולדת, אז לקחתי יום חופש. התוכנית היתה טיול טבע בגולן או אולי לקרוע את תל אביב. למציאות, דעה משלה והיום יוקדש דווקא לבחינת הבגרות המתקרבת באנגלית (של בתי, את שלי עשיתי מזמן). לפחות לא צריך לקום מוקדם. תשע וחצי, יום עבודה, ואני עדין במיטה - מעבר לעונג שבלישון כמה שבא לך, יש בזה גם משהו חתרני - כמעט כמו לעשן בהפסקה בשיחים שמאחורי חדר המורים. "יללה קום כבר". חיסרון בולט של חופשה בבית היא שרגע של חוסר תשומת לב ושגרת היומיום חוטפת אותך. כך מצאתי עצמי בקומה השניה מעמיד כביסה, בחיי שהמוח לא היה מעורב בעניין. "אל תיפול לפח הזה - עשה את היום מיוחד", איך? יצאתי למרפסת האחורית לחשוב ובינתיים הסתכלתי סביבי - כך, ממש הסתכלתי:
משמאל העץ הגדול בגינה של השכנים, מימין ארבעת עצי האורן הגדולים - אלה ששרדו את השריפה הגדולה, באמצע - הגינה שלנו טובלת בירוק ומעליה איזור הבּוּר שמפריד בינינו לרחוב אינשטיין. הרבה ירק ושיחים ושני עצי האלון, בנס שרדו את החישוף שעשתה העיריה לאחר השריפה.
מוזר, אני עולה לכאן כמה פעמים בשבוע (בעיקר לתלות כביסה) ורק הפעם אני שם לב לכל היופי שמסביב.
פתאום בין הירוק אני מבחין בכתם צהוב - לימון. יש לנו עץ לימון בגינה. כשנטענו אותו הזהירו אותנו שאם לא נגזום אותו יגבה ונתקשה לקטוף את הפרי. הם צדקו וזה באמת קשה עכשיו. אלא שבינתיים העץ כבר גבה כל כך שחלק מהפירות נגישים מהקומה השניה. אני מטפס על מעקה המרפסת, (מאד בזהירות, כי לפול ולשבור את הראש ממש יקלקל את כל היומולדת), מושיט את היד ו"הופ" לימון אחד בידי, ושני ושלישי ורביעי. חמישי וששי עדין ירוקים קצת והם נשארים על העץ.
כשאני יורד לקומה הראשונה בידי האחת סל כביסה ריק ובשניה ארבעה לימונים, אני מגלה שהשולחן ערוך ואשתי הכינה לנו שקשוקה לתפארת ובִּתִּי שמה ברכה על הצלחת שלי (שאר הברכות יגיעו מאוחר יותר, לבינתיים אחת תספיק).
אפשר לבקש יותר מזה, אבל אני לא בטוח שכדאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה