שלושים שנה מאז יצא האלבום "סיפורים מהקופסא". רמי פורטיס חוגג את האירוע בסדרת הופעות. עד לחיפה הוא מגיע, אז לא נלך? - כמובן שהלכנו (ותודה לאישתי שיזמה). ההופעה עצמה התחילה באיחור אז היה לנו זמן להתבונן בקהל, למרות שגם אנחנו הגענו באיחור (המורה, ירד גשם והיו פקקים). האוונט-גארד של פעם, אלה שנדלקו על פורטיס כבר אז ואלה שגילו אותו בדרך לאורך השנים. להערכתי הרוב בערך בני גילינו. נראה שכולם מכירים את כולם, אולי עוד מאז, לרגע נדמה לי שאנחנו היחידים שלא מכירים אף אחד אחר בקהל. קצת כמו פגישת מחזור - אבל לא של הכתה שלך. "יש לך אשליות, החבר'ה האלה רובם צעירים ממך בחמש - עשר שנים" מפרשת לי אשתי את המצב.
האורות כבים והמוזיקה מתחילה. השירים הראשונים בסגנון הגל החדש של שנות השמונים. צליל קר ועתידני שבכל זאת בוקע ממנו משהו אנושי - אדם קטן מול עולם גדול, מנוכר ומכאני. לרגע אני מרגיש כמו בעתיד, אבל זה של שנות השמונים. קצת מוזר, כי העתיד של שנות השמונים אמור היה להיות ההווה - אבל הוא לא. הוא ענף צדדי של הזמן.
פורטיס מצליח להיות באותו הזמן גם מוזר ופסיכי להפליא וגם מאד ממוקד - הסיפור הוא על אנשים שלא מתאימים בעולם שלא אכפת לו, אבל המילים והמוזיקה והביצוע - מאד מדויקים ואפילו השילוב בין הצורמנות להרמוניה - משאיר אותך בפנים.
כש"כל בוקר אנחנו נפגשים בחשמלית" עם חתול מפלצת והקהל כולו קופץ ומריע ורוקד נראה שהגענו לשיא ממש, אבל אז הוא מזמין לבמה את אהוד בנאי. אהוד בנאי? ורמי פורטיס? "אין קשר"!
אבל מסתבר שדווקא יש. ברווח שבין הבית לפזמון בשיר הבא, בנאי מאלתר על הגיטרה שלו - וזה בדיוק במקום, בדיוק הדבר הנכון. האיזון המושלם בין רוק למזרחי ובין מנוכר לבין חם. אחר כך בנאי מבצע את "זמנך עבר" - איך פורטיס קשור לזה? מסתבר שהוא מתחבר. שני אמנים גדולים שמפרגנים זה לזה ולא שהאחד לא מאפיל על רעהו אלא ממש מגביר אותו.
אסיים בזה שפורטיס נתן גם ביצוע נפלא ל"ניצוצת" שבשבילו לבד היה שווה להגיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה