לפעמים יש גם ימים קשים. בעבודה - הדברים לא עובדים והשרת שאני מנסה להקים - קורס. גם הגוף בוגד - בעיות של בריאות אצל אנשים הקרובים לי. ים של סידורים מכאן ומשם. אשתי, העזר כנגדי, ישנה הלילה במרכז ולא בחיפה (ענייני עבודה). רק בשמונה בערב אני ובתי הצעירה מגיעים הביתה - גם לה היה יום ארוך ולא הכי מוצלח בבית הספר. השעתיים הקרובות מוקדשות לבקרת נזקים - ארוחת הערב והרגעת הרוחות.
הצלחתי, אצל שנינו הבטן מלאה והיא הלכה לישון, מצוידת באמונה מחודשת שמחר יהיה יום טוב יותר. אבל עכשיו כבר עשר בלילה ועדיין רשימת מטלות ארוכה לפני: סנדוויצ'ים להכין, כלים לשטוף, כביסה, חשבונות לשלם, מחר העוזרת באה וגם לה יש להכין דברים. על סף היאוש, אני נזכר בשירה של מרי פופנס על כפית הסוכר שעוזרת לבלוע את הגלולה המרה:
Just a spoon full of sugar makes the medicine go down…
כן, משהו מתוק - זה מה שצריך עכשיו. אני מוזג לעצמי כוסית נדיבה של קונדיטון - כן, היין המתוק מדי הזה, שאף אנין טעם שמכבד את עצמו אף פעם לא שותה. אני מוסיף כמה קוביות קרח ועל המערכת אני שם דיסק של רוד סטויארט שר קלסיקות ג׳אז סכריניות:
You go to my head...
אני לוקח כמה לגימות ונותן לקול הצרוד של רוד לחדור פנימה… זה בבירור מתוק וסכריני מדי - אבל ראה זה פלא, זה עושה את העבודה: נכון, אני הרבה יותר איטי עכשיו, אבל גם הרבה יותר רך, מקבל, משלים ואפילו אופטימי ולאט לאט בקצב המהוסס הזה המטלות מתקדמות.
באחת עשרה כבר הכל סדור ומסודר ואני משכיב גם את עצמי לישון - מצוייד באמונה מחודשת שמחר הכל יהיה טוב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה