בהתחלה היא פשוט היתה בחורה מאד יפה. כל כך יפה שכל העיניים בבית הספר היו נשואות אליה. יפה - ממש כמו שחקנית. אחר כך היא התחילה להופיע בסרטים - בתור היפיפיה התורנית. שיקול פשוט של הבמאי - אם היא בסרט יותר אנשים באים לראות. אבל אז קרה משהו והיא באמת התחילה לשחק. ״אם אני ממילא שם על ה׳סט׳ אז בוא נוציא מזה משהו״ ומעבר ליופי הופיעו יותר ויותר גם עומק ורגש. לרגע היא הגשימה את האידיאל ההוליוודי - נותנת לנו את החיים כמו שהם ובאותו הזמן גדולה מהם - כי בינינו מתי פגשת קופאית בסופר או מוכרת בחנות שמאופרת ככה ונראית כל כך טוב? כמה מהסרטים שעשתה בשנים ההן, מפורסמים עד היום.
אחר כך הופיעו בחורות צעירות יותר ויפות יותר והביקוש ליופי שלה ירד. בזכות זה שידעה לשחק עדין קיבלה תפקיד ראשי פה ושם. יש מי שיגיד שאלו הטובים בסרטיה. אבל אין הרבה תפקידים לאשה מבוגרת (למה בעצם? זה דווקא נושא מאד מעניין) ועם הזמן עברה לתפקידי משנה קטנים. לפעמים גונבת את ההצגה ולפעמים לא. אחר כך נעלמה מהאופק.
נעלמה ובכל זאת לא נעלמה, כי אצלי בבית בסיפרית הDVD שלי וגם שם בענן של האינטרנט עוד מסתובבים להם כל הסרטים ההם ומדי פעם אני בוחר אחד מהם וצופה בה שוב, מתרגש שוב ומזיל דמעה עם כל פיתול של העלילה ומתפלא בפעם המי יודע כמה איך זה שהיא תמיד כל כך יפה, לנצח בגיל הזה ובמקום הזה שבו היא תמיד בשיאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה