הצלחת שהיא זרקה לעברי פיספסה אותי בחצי סנטימטר והתנפצה על הקיר
משאירה עליו כתמים אדומים של רוטב ותולעים מגעילות של ספגטי.
"תסתכלי מה עשית", צעקתי, "עכשיו גם את זה תצטרכי לנקות"
"אני לא צריכה לנקות שום דבר", היא צרחה בחזרה,
"פרט לליכלוך שאתה משאיר על הנפש שלי עם כל ה'לשטוף את הכלים' ו'לקפל את הכביסה שלך'
עלה בדעתך שלאנשים יש גם רגשות, לב, שהם מרגישים משהו לפעמים?"
"גם לי יש לב ורגשות", ניסיתי נואשות להתגונן, "אבל מה אני יכול לעשות שבשביל שאוכל להרגיש משהו, אני צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה מקופלת"
"אתה מוכן להסביר לי את השטות הזאת, שאמרת עכשיו?
מה זה בדיוק אומר שבשביל שתוכל להרגיש אתה צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה מקופלת?"
"אני יכול לנסות" אמרתי בהיסוס,
"נו, אני מחכָּה"
"אני מנסה" אמרתי, אבל כל כמה שחשבתי וניסיתי, כלום לא יצא ורק שתקתי.
"אני עדין מחכָּה"
"אני חושב ש… אני חושב שבשביל שהמלים יצאו לי טוב, אני צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה תהיה מקופלת"
הצלחת הבאה שהיא זרקה לעברי כבר לא פספסה ואפלה כבדה עטפה אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה