יום ששי בערב. החתונה היתה בצהרים. שמחנו, רקדנו ופגשנו המון אנשים, רובם מוכרים ואהובים, אחרים חדשים שעכשיו הצטרפו למשפחתנו בקשר הזה של הנישואין. כשנגמר, חזרנו הביתה ונזכרנו שבעצם כמעט לא אכלנו כלום. עכשיו הבטן כבר מלאה, החיוך עדין מתנוסס על הפנים ובכל זאת יש גם איזה אי שקט. הגוף מרגיש את העייפות אבל עדין משולהב. איך פותרים את זה? איך מורידים מהלך? אבל מבלי להתרסק? באנגלית קוראים לזה getting grounded על שם אותו חוט חשמל של "ארקה" שמחבר אותך לאדמה ומאפשר למתח להתפרק.
אני יודע שאצלי זה צריך להיות דרך משהו מוכר, אולי אפילו קצת ישן. אבל מה? אני נזכר בפרק האחרון של Canary row מאת John Steinbeck. הפרק בו דוק מתעורר לבד בבית למחרת המסיבה הגדולה שהיתה, ולאט לאט מתחיל לסדר את הבית ולשטוף את הכלים, לחזור לשגרה.
קראתי את הספר לראשונה בסוף שנות העשרה שלי ומאז מדי פעם, אני קורא אותו שוב. מזמן הפסקתי לספור כמה פעמים. ספר קצר ומאד יפה בעיני. פתאום אני יודע: אני צריך עכשיו לקרוא את זה. אני שולף את הספר מהספרייה ומתיישב על הכורסה הגדולה ופותח בפרק האחרון. הפרק יפה, ממש כמו שזכרתי, אלא שהוא קצר ונגמר מהר. באופן טבעי אני פונה לצד השני של הספר ומתחיל מהתחלה:
Canary row in Monterey in California is a poem, a stink, a grating noise, a quality of light, a tone, a habit, a nostalgia, a dream…
החתול שרואה שאני ישוב על הכורסא וקורא, מתגנב וקופץ עלי. באופן טבעי ידי מושטת ללטף אותו והוא מגרגר בהנאה. יחד איתו מתגנבת לה גם אותה השלווה שחיפשתי ושקודם חמקה ממני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה