תהילה

בסרט "טוטסי" (Tootsie) שבין היתר עוסק גם בנושא של "תאטרון טוטלי" יש קטע שבו דמות של שחקן אחד מובטל (וגם קצת תימהוני) מצהירה שהיא היה רוצה להקים תאטרון שפתוח רק בימים של גשם וסערה. כשחבריו לא מבינים על מה הוא מדבר הוא מסביר להם שרק מי שמוכן לבוא לתאטרון ביום של גשם וסערה הוא אוהד תאטרון מושבע באמת – ורק אלה הם הקהל שראוי לשחקן לשחק לפניו.
אינני בטוח שאני מסכים איתו, אבל אין לי ספק שהשבוע אני ואשתי אכן זכינו ביושר בתואר של "אוהד תיאטרון מושבע באמת", כאשר נסענו בתוך הסערה והגשמים השוטפים שהיו את כל הדרך מחיפה לירושלים רק בשביל לראות הצגת תיאטרון קצרה.
הכל התחיל בטיול חנוכה במדבר יהודה כשזוג חברים, שלאו דווקא ידועים כאוהדי תאטרון, המליצו בחום רב על ההצגה "תהילה" שהופקה לפני כמה שנים ושעדין מדי פעם משחקת בתאטרון החאן בירושלים (ורק שם). מהכרותנו עם אותם חברים התרשמנו שזו אכן צריכה להיות הצגה טובה ואשתי הלכה וקנתה לנו כרטיסים לפעם הבאה שהיא משחקת (שהיתה אז יותר מחודש קדימה). רצה הגורל ומועד ההצגה היה אתמול בערב, בדיוק בשיא של הסופה והגשמים של השבוע האחרון וכך מצאנו עצמנו נוהגים בחושך ובגשם שוטף יותר משעתיים לירושלים וזוכים ביושר לתואר הזה של אוהדי תאטרון מושבעים.
אגב ההצגה "תהילה" אכן קצרה (כשעה) אבל ממש ממש טובה ושווה נסיעה מחיפה לירושלים (אם כי לאו דווקא בסערה ובגשם שוטף).

הרגע שאחרי

יום ששי בערב. החתונה היתה בצהרים. שמחנו, רקדנו ופגשנו המון אנשים, רובם מוכרים ואהובים, אחרים חדשים שעכשיו הצטרפו למשפחתנו בקשר הזה של הנישואין. כשנגמר, חזרנו הביתה ונזכרנו שבעצם כמעט לא אכלנו כלום. עכשיו הבטן כבר מלאה, החיוך עדין מתנוסס על הפנים ובכל זאת יש גם איזה אי שקט. הגוף מרגיש את העייפות אבל עדין משולהב. איך פותרים את זה? איך מורידים מהלך? אבל מבלי להתרסק? באנגלית קוראים לזה getting grounded על שם אותו חוט חשמל של "ארקה" שמחבר אותך לאדמה ומאפשר למתח להתפרק.

אני יודע שאצלי זה צריך להיות דרך משהו מוכר, אולי אפילו קצת ישן. אבל מה? אני נזכר בפרק האחרון של Canary row מאת John Steinbeck. הפרק בו דוק מתעורר לבד בבית למחרת המסיבה הגדולה שהיתה, ולאט לאט מתחיל לסדר את הבית ולשטוף את הכלים, לחזור לשגרה.

קראתי את הספר לראשונה בסוף שנות העשרה שלי ומאז מדי פעם, אני קורא אותו שוב. מזמן הפסקתי לספור כמה פעמים. ספר קצר ומאד יפה בעיני. פתאום אני יודע: אני צריך עכשיו לקרוא את זה. אני שולף את הספר מהספרייה ומתיישב על הכורסה הגדולה ופותח בפרק האחרון. הפרק יפה, ממש כמו שזכרתי, אלא שהוא קצר ונגמר מהר. באופן טבעי אני פונה לצד השני של הספר ומתחיל מהתחלה:

Canary row in Monterey in California is a poem, a stink, a grating noise, a quality of light, a tone, a habit, a nostalgia, a dream…

החתול שרואה שאני ישוב על הכורסא וקורא, מתגנב וקופץ עלי. באופן טבעי ידי מושטת ללטף אותו והוא מגרגר בהנאה. יחד איתו מתגנבת לה גם אותה השלווה שחיפשתי ושקודם חמקה ממני.

אגדה צפתית

השבוע יצא לי לסייר בצפת ולבקר בין היתר בבית הכנסת אבוהב.

לתייירים מספרים שבית הכנסת נקרא כך על שם רבי יצחק אבוהב שהיה רב חשוב בספרד. לפי הסיפור, בעת גירוש ספרד, המליץ ר' אבוהב לתלמידיו להגר לארץ ישראל, אבל הוא שהיה בא בימים וידע שלא יעמוד בתלאות הדרך - הסתפק במנוסה לפורטוגל. תלמידיו הגיעו לצפת ובנו את בית הכנסת לכבודו ואף שיכנו בו ספר תנ"ך שהביאו אתם מספרד ושאותו רב יצחק אבוהב כתב במו ידיו והוא אחד העתיקים בעולם והיחיד שעדין משמש בבית כנסת.

המדריך שלנו, לעומת זאת, שהוא בקיא ברזיה של צפת ואגדותיה סיפר לנו שהאמת היא ששלוש שנים לאחר שהגיעו תלמידיו של אבוהב לצפת, הופיע הרב בחלומו של אחד מהם וסיפר לו שהוא (הרבי) בדיוק נפטר מן העולם הזה ושבדרך לעולם הבא קפץ לביקור בצפת. הוא גם סיפר שהספרדים הגויים מתכננים להפוך את בית הכנסת לכנסיה. בכדי למנוע את האסון הזה הוא ציווה על תלמידיו להכשיר עצמם בחוכמת הקבלה וכך בלילה חורפי וסוער במיוחד (כמו זה הצפוי לנו הלילה), בשעה מאוחרת, עשו את הטקס שעשו וכשעלה השחר, עמד בין הכנסת של אבוהב – זה שקודם היה בספרד – על מקומו כאן בצפת.

 כמובן שלוויקיפדיה יש עוד מספר גרסאות על הקמתו של בית הכנסת, כולל האפשרות שהוא נקרא בכלל על שם רבי אחר (שגם שמו יצחק אבוהב וגם הוא מספרד). עדין ,האגדה שסיפר לנו המדריך שבתה את לבי וניסיתי לחשוב איך הייתי אני מספר אותה ואולי אף מרחיב אותה.

משום מה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה "ומה אם הייתי מוסלמי?" – כמובן שאז הסיפור היה על חכם דת מוסלמי ועל מסגד - באותה שנה שהיהודים גורשו מספרד גם נכבשה גרנדה וגורשו מחצי האי האברי אחרוני המוסלמים שעוד חיו בו. דימיינתי לי את אותם חכמי דת מוסלמיים עושים את הטקס המיסטי שלהם ומעבירים את מסגדם מספרד שהפכה לנוצרית למקום אחר, למשל למרוקו. ואז עלה במוחי הסיפור השלם:

רצה הגורל ורוע הגזרה הספרדית שבתי הכנסת והמסגדים יהפכו כולם לכנסיות הגיעה לתפוצות השונות בערך באותו הזמן וכך יצא שבשעה שחכמי הקבלה היהודים עסקו בטקס שלהם בצפת, בדיוק באותו הזמן ממש, עסקו חכמי המיסטיקה המוסלמיים בטקס שלהם, למשל במרכש. כך יצא שבדיוק באותו הזמן שהמסגד עשה את דרכו למרכש עשה בית הכנסת את דרכו לצפת. בהעדר תיאום מוקדם בין חכמי הדת השונים יצא שמעל לעיר גרנדה שני המבנים המרחפים באוויר כמעט והתנגשו – זה במסלולו מצפון לדרום וזה במסלולו ממערב למזרח, ברגע האחרון הבחינו אלה באלה ומיהרו לתקן את המסלול, אלא שלא היו זריזים מספיק ובכל זאת הבנינים לחכו זה את זה וכך אם תלך היום לבית הכנסת בצפת תמצא שהכפה השמאלית קדמית פגומה קצת ואם תלך למסגד ההוא במרכש תמצא שכיפתו הימנית אחורית גם היא פגומה קצת – רק שיפשוף, ובכל זאת חדי העין יבחינו בהם ויבינו את גודל הפלא שהיה שם.

אירוניה היסטורית

אני קורא היסטוריה להנאתי, בעיקר מתוך סקרנות, אבל לפעמים גם בגלל הזוטות המשעשעות שאני מוצא בה. למשל הקטע הבא מהמאה הארבע עשרה:

"...איך הצליח הגזע הערמומי והבוגדני הזה להשיג את המשרות המכניסות ביותר, את הנכסים היקרים ביותר, ולחדור אפילו אל מועצתו של הנסיך... בני הגזע הזה באים לארצם של אחרים... ואז הם נבחרים לחברי מועצה, שודדים נכסים ציבורים על ידי גבית מסים מתוחכמת... כך הם מתעשרים ומדכאים את שכינהם .... כך התנהגו יהודה ופילטוס... הם זאבים בעדר, זבובים באוכל, נחשים בחיק, זונות בבית".

תגידו – פיסת אנטישמיות אופינית - אתם צודקים. המשעשע זה שהוא נכתב דווקא על גרמנים (על ידי צ'כי המתמרמר על ההגירה ההמונית שלהם לארצו).