הבחורה עם האוזניים

יום ד', פסטיבל SoLow, מוזיקת אינדי בעיר התחתית. על הכרטיס כתוב שש. ההופעות, מסתבר, מתחילות רק בשבע. בינתיים מסתובב עם חבר בין הבמות והדוכנים שבתהליכי הקמה, מסתכל על האנשים הבודדים שהגיעו כמוני – מוקדם מדי. קשה לפספס אותה, בחורה נמוכה שזוג אוזני חתול (או אולי דובי) בולטות החוצה מהשיער החום שלה. למזלי כבר נתקלתי בתופעה, כך שאני יודע שזו לא מוטציה, אלה פשוט אופנה - קשת לשיער שכוללת גם זוג אוזניים. חצאית מיני משובצת, שפתיים אדומות מליפסטיק ומשקפיים גדולים משלימים את ההופעה שלה שכל הזמן מתנדנדת בין "איזה חמוד" לסקסי. קשה לי להחליט אם היא בת שש עשרה שמנסה להראות כבת שלושים או בת שלושים שמנסה להראות כבת שש עשרה. היא מסתובבת שם לבד.

בינתיים גם אשתי הגיעה וההופעה הראשונה מתחילה. המוזיקה קצבית וכיפית ואני נדחף קצת קדימה לראות יותר טוב את הלהקה והנה אני רואה אותה – שם ליד הבמה, בשורה הראשונה ממש, רוקדת, כולה בתוך המוזיקה, לבד. יש שתי במות והפסטיבל מאורגן כך שבזמן שפֹה מתארגנים – שם כבר מנגנים, אבל יש חפיפה, כך שאם נמאס לך להקשיב פה – אתה יכול להקדים ולתפוס מקום טוב שם. אנחנו עושים את המסלול האקרעי שלנו בין הבמות ובכל זאת בכל פעם שאני מסתכל, אני רואה אותה שם, ליד הבמה, בשורה הראשונה, רוקדת, כולה בתוך המוזיקה, לבד.

יום ה', פסטיבל SoLow. הפעם אנחנו מגיעם בזמן, ישר להופעה, יש יותר אנשים, יותר צפוף. אולי בגלל זה רק בהופעה השלישית אני שם לב ששם מקדימה, ממש ליד הבמה, יש בחורה אחת אם אוזניים של חתול שרוקדת, לבד. הבגדים אחרים, אבל הליפסטיק והמשקפיים וכמובן האוזניים – אותו הדבר. המוזיקה – טובה ואפילו טובה מאד, אבל הווליום מאד גבוה ויש הרבה אורות מנצנצים ומלא עשן, חלקו של סיגריות. בשלב כלשהו אנחנו מתעייפים ואישתי מציעה שנקפוץ לסינקופה, המועדון-פאב שמהווה את הצלע השלישית של הפסטיבל הזה. מקום קטן יותר וללא עישון ולכן המופעים בו יותר קאמריים ואינטמיים. חוץ מזה יש שם מקומות ישיבה.

הגענו מוקדם, הסינקופה כמעט ריק ואנחנו תופסים את השורה שניה ממש ליד הבמה. עד שההופעה מתחילה כבר מגיעים עוד אנשים ואפילו הרחבה מצד ימין לבמה, שקודם היתה ריקה, מלאה עכשיו באנשים שפשוט משתרעים להם חצי ישובים חצי שוכבים על הרצפה. ההופעה מתחילה, מוזיקה אלקטרונית. אני זורם עם הצלילים, מקשיב, המוח דרוך, אבל העיניים פנויות והן משוטטות על פני הקהל. ואז אני מבחין בה – שם מימין לבמה, בשורה הראשונה. הפעם היא לא רוקדת, אלא חצי יושבת חצי שוכבת, שרועה, כמו כולם. הפעם היא גם לא לבד, כי יש שם לידה איזה בחור אחד שהיא נשענת עליו וזרועותיו מקיפות אותה בחיבוק גדול.

אינני יודע עליה כלום, ובכל זאת החיבוק זה ממלא אותי בשמחה.