קו 24

היום זה היום. אחרי שלושה שבועות של אימונים מרוכזים והכנות נפשיות, שְמִיל הרגיש שהוא מוכן. מוכן לעולם האמיתי, מוכן לבחון את עצמו "על רטוב", בתנאי שטח. כשהאוטובוס הגיע לתחנה, הוא עלה עליו בביטחון של מי שיודע שיצליח. אפילו מספר הקו 24  - "כַּד" בגימטריה, היה אות מבשר טובות. האוטובוס היה כמעט ריק והוא התיישב מאחור, בסוף ממש, באמצע המושב האחרון. מקום שאין טוב ממנו לצפות בנוחות על שאר הנוסעים, לתהות על קנקנם ולבחור מתוכם את ה"קרבן" – זה (או זו) שעליו ינסה את אשר למד ותרגל. כשבצומת דניה עלתה לאוטובוס אשה נאה, לא צעירה, אבל מאד מוקפדת, משהו בתוכו הקליק והוא ידע – זאת היא. ממש כפי שהמדריך שלו הבטיח: "אם תכוון את נפשך כהלכה, כשזה יקרה – תדע". עכשיו – קדימה – ליישם את שלושת השלבים:

שלב ראשון – ההתכוונות: היא התישבה כמה שורות לפניו והוא כיוון אליה את מבטו. מנסה לרוקן את מוחו מכל מחשבה פרט לה – רק "מי היא?" ו"מה הסיפור שלה?". בוודאי אחת מהעשירות האלה של שכונת דניה. אז למה היא נוסעת באוטובוס? אלה בדרך כלל נוסעות בּרכב-שטח גדול. כנראה התקלקל לה האוטו ובעלה לא הספיק להביא אותו מהמוסך והיא בטח שחקנית ועוד מעט היתה מאחרת לחזרה שלה בתיאטרון אז התפשרה ונסעה באוטובוס. לא הטרידה אותו האפשרות שאולי הוא לא מדייק - הפרטים של הסיפור עצמם אינם חשובים. חשובה ההתכוונות.

שלב שני – השער: כעת כשהוא הרגיש שהוא "מכיר" אותה, הוא בהדרגה החל לדמיין לעצמו חומה גדולה החוצה את האוטובוס ומפרידה ביניהם. באמצע החומה, בדיוק במעבר בין הספסלים של האוטובוס, היה שער של סורגים מברזל. השער היה מספיק רחב שאפשר היה לראות דרכו את המושבים שמשני צדי המעבר, בפרט, את המושב בצד ימין בו היא ישבה. השער היה נעול. האוטובוס הגיע בינתיים למרכז חורב ופנה ימינה לכיוון רוממה, אבל שְמִיל בכלל לא הבחין בכך כי כעת הגיע לחלק שדורש הכי הרבה ריכוז: הוא הושיט את ידו קדימה ומבלי להסיט את מבטו מהשער שבאמצע החומה החל לדמיין לעצמו שֶשָם, על כף ידו, מונח מפתח – המפתח שיפתח את השער... יש! המפתח שם. הוא ממש הרגיש את משקלו ואת הקרירות המתכתית שלו על כף היד והוא ידע שזה הצליח ואפשר לעבור ל...

שלב שלוש – פתיחת השער: האוטובוס המשיך לסוע ושמיל המשיך לשבת במושב שלו, אך בעיני רוחו הוא קם והתקדם במעבר בזהירות לעבר החומה. כשהגיע לשער, הכניס בחור המנעול את המפתח וסובב. השער נפתח. אור גדול הציף אותו. הוא ממש הרגיש איך נפשו מתחברת אל נפשה של האשה הזרה הזו ואיך הוא חש את תחושותיה ואיך עוד רגע והוא יוכל לקרוא, כלומר לשמוע, את מחשבותיה, ממש כאילו דִבּרה איתו וספרה לו את כל אשר על ליבה...

העלבון והאכזבה היו כמעט קשים מנשוא. תשוש וחסר אונים הוא צנח שמוט מעוצמת הכישלון – האשה הזאת שבחר, דִבְּרה, זאת אומרת חשבה, רק ברוסית.