רגינה ספקטור, באמפי פארק רעננה. מקום
יפה ומזמין – שינוי מרענן מההמולה והצפיפות של פארק הירקון שם הייתי בפעם האחרונה
שראיתי הופעה. הפעם היא מתחילה בזמן (רגינה) ואחרי שהיא פותחת ב"בואכם לשלום
מלאכי השלום" (כן בעברית) היא עוברת לשירים שלה ומבלי להסס נותנת אחד אחד את
הטובים ביותר שיש לה. שילוב קסום של מוזיקה שמחה ומלים עצובות:
The most human color – blue. Blue lips,
blue veins,
blue – the color of our planet from
far far away
מישהו הגדיר פעם את הסיגנון שלה כ anti-folk ואני אוהב את ההגדרה
הזאת. כמו ב folk השירים הם תמיד על האיש ה"פשוט" ה"יומיומי"
ה"אמיתי" – כמוני כמוך. אלא שבניגוד ל folk האיש הפשוט והאמיתי הזה
איננו אדם שורשי המחובר למקומו ולטבע, אלא דווקא אדם תלוש, זר בתוך עיר גדולה מלאה
באנשים זרים. כמו רגינה הוא גר בניו יורק אבל היגר אליה מארץ אחרת. אולי הוא גם
קצת יותר מתוחכם מההוא של ה folk.
הביצועים החיים שונים קצת מביצועי האולפן שאני מכיר, לפעמים יותר גרנדיוזיים,
לפעמים דווקא יותר צנועים. אני לא חושב שהביצועים האלה היו עובדים אם הייתי שומע אותם
לבד באוטו או בבית, אבל בפארק עם כל האנשים מסביב – זה עובד וזה נכון.
אני מתמוגג מהיופי של השירים ומהביצוע וכן, גם מהעצבות שנוטפת מהם. אבל
למה בעצם אני כל כך אוהב אותם? הם הרי כל כך עצובים?
בשיר הבא רגינה עונה לי גם על זה:
And you listen to the song 'cause it
hurts just right...
כן, זהו, הם כואבים, אבל בדיוק במידה ובמקום הנכון
Never mind your bleeding heart.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה