מרק ירקות, גרסה אנושית
אני יושב ליד השולחן ומסתכל על אשתי מכינה מרק ירקות.
החברים שלי - בני המחזור שלי - אלה שגדלתי איתם כל חיי בוודאי היו צוחקים לי עכשיו, לפחות אלה מהם שעדין חיים, אבל הם לא חייבים לדעת.
לא כל דבר יפה צריך לחלוק עם חברים.
ובשבילי - היופי זה לשבת כאן ליד השולחן הישן הזה ולהסתכל על אישתי שמכינה מרק, כמו שאני עושה כל שבוע, כבר יותר מחמישים שנה.
היא בת שמונים וחמש, אישתי, וזה ניכר בה.
היא הולכת לאט עכשיו. צעד קטן...ועוד צעד קטן… לעבר הסלסלות של תפוחי האדמה והבצל. כל צעד שני היא קצת מתכופפת. כבר עשר שנים מאז שהצליעה הזאת הופיעה. "זה שום דבר", אמר הרופא. הוא צדק - היא עדיין הולכת. אבל בכל שנה זה קצת יותר מודגש.
הנה, הגיעה. ידה המקומטת נשלחת לעבר הסלסלה והיא מוציאה: תפוח אדמה...ושני...ושלישי, היא בוחנת אותם ואז מוציאה רביעי.
אני נזכר בפעמים קודמות. כשהיתה בת עשרים ומשהו - איך היתה מדלגת בקלילות - מתקשה ללכת מבלי לקפֵץ מדי פעם. כשהיתה בת שלושים - איך היתה מעיפה את תפוחי האדמה באוויר ותופסת אותם, אחד אחד. איך בגיל חמישים וחמש נאנחה כשנזכרה שהילדים כבר לא בבית וששלושה תפוחי אדמה יספיקו לנו.
היא מסתכלת על הארבעה שבידיה ואני יודע - היא בוחרת עכשיו - שלושה למרק ואחד חזרה לסל. אני מנסה לנחש במי תבחר. בתוך תנועותיה האיטיות, אני לא יכול שלא לראות תנועות קודמות, מהירות יותר, תנועות של מרקים ישנים שהוכנו כאן, פעם, במטבח, באותה האהבה, גם עם ביתר מהירות ופחות סבלנות.
את השלישי - היא תחזיר את השלישי - אני מהמר.
לרגע נשמתי נעצרת - היא אוחזת דווקא בשני.
"יקירתי - מה פיספסתי הפעם?" אני תוהה.
אבל היא מתחרטת והשלישי חוזר לסל.
לאט לאט היא הולכת חזרה ואני מתאפק לא לקום ולנשק אותה. היא כל כך יקרה לי. אבל עדיף שלא - זה רק יבלבל אותה.
"יקירי, אם תמשיך ככה, המרק יצא לא כמו שצריך"
"אבל אנחנו נצא כמו שצריך", אני מוחה בדמיוני, אבל מוותר.
חשוב לה שהמרק יצא כמו שצריך. ככל שעוברות השנים, הביטחון שלה שהמרק יצא כמו שצריך, אם לא תשגיח עליו, מתערער. דווקא בזה שאנחנו נצא בסדר היא לא מפקפקת.
אני מגיש לה את הקולפן והיא מתחילה לקלף.
"יקירתי, להביא לך את הגזר?"
"אתה, שב שם בשקט. זה שהגעת לגיל שמונים וחמש, לא אומר שכבר למדת לבחור גזר כמו שצריך".
"אז אולי אעזור לך לחתוך אותם?" אני מציע כשתפוח האדמה הראשון כבר מקולף.
"שב בשקט", היא מצווה. שפופה יותר, קטנה יותר, אבל נחושה כתמיד.
אחרי רגע מחייכת אליי ואני רואה את הקמטים שסביב עיניה. כשרק התחילו להופיע, היתה בת ארבעים והם נראו לי קסומים, כאילו הוסיפו אופי לפניה היפות. עכשיו כשפניה מלאים בהם - אני עדיין אוהב אותם, אבל רק כי הם חלק ממנה - מי היא תהיה בלעדיהם? מי אהיה אני בלעדיהם?
"אפרים, אתה שומע מה אני אומרת לך?" קולה מקפיץ אותי מהרהורי ואני מניח לקמטים לנפשם.
"סליחה יקירתי, אבדתי ריכוז לרגע"
"זה קורה לך הרבה בזמן האחרון, אולי כדאי שתלך להיבדק?"
אני לא אומר כלום ואחרי רגע היא מוסיפה
אני מתכופף ומרים קליפה של תפוח אדמה שנפלה לה ומניח בפח ואחר כך הולך למלא את הסיר במים.
היא כבר מתחילה עם הגזר.
מהו זמן? האם אפשר לראות אותו?
חמישים שנה - אותו מטבח, אותו הסיר, אותו המרק.
האם אפשר לאכול פעמיים את אותו המרק?
דמותה בת השלושים חותכת את הגזר מתערבבת עם דמותה בת השלושים ואחת ודמותה בת השלושים ושתים ולרגע נדמה לי שאני רואה סדרה שלמה של ידים מרימות במקביל את הסכין וקוצצות בתנועות קצובות: צ'ק, צ'ק, צ'ק, צ'ק…
ואז הן יוצאות מהקצב והיד החלקה והרזה של גיל שלושים כבר סיימה והאחרות ממהרות בעקבותיה, אבל האחרונות - אלה המקומטות, זרועות הכמתים והנמשים עדין עובדות: צ'ק… צ'ק… צ'ק…
לרגע נדמה לי שהן ממשיכות הלאה - הנה זו עם החולצה הכחולה שלבשה היום - אשתי של עכשיו בת השמונים וחמש - אבל יש מאחוריה עוד כמה, מבוגרות יותר, מקומטות יותר, איטיות יותר, אני מנסה לספור כמה מהן עוד יש אבל הספירה מתבלבלת לי והן נהיות מטושטשות ואחרי בת התשעים קשה לי להפריד ביניהן…
קולה הערֵב מעיר אותי.
"אפרים, אפרים, קום, קום, הנה שוב נרדמת לי ליד השולחן.
אני פוקח את עיני.
