לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי בבית הספר היסודי, היה מגרש משחקים ליד הבית שלנו. תמיד הקסימו אותי שם הבנות שהיו קופצות בחבל - כפי שאז עוד קראו לדילגית - הופ, הופ, הופ, שיערן מתנפנף באוויר ובחן ועדינות החבל חולף מתחתן בדיוק כשרגליהן בשיא הגובה. אחת ו...שתים ו… ארבעים ושלוש ו… נפסלת!
פעם השאלתי מאחת מהן את הדילגית שלה וניסיתי גם אני לקפוץ כך, אבל הייתי ילד גמלוני ומסורבל ונפסלתי כבר בקפיצה השלישית. יותר מכל הרשימה אותי ילדה אחת, בתיה שמה, שהיתה מסובבת את החבל הכי מהר מכולן ולעולם לא נפסלה לפני פחות מחמישים. לפעמים כשהייתה בשיא המהירות, הייתה מדי פעם גם מצליבה את ידיה ו"מכפילה" את החבל שהיה מתהפך באוויר ועדיין חולף בקלילות מתחת לרגליה הזריזות.
השבוע נזכרתי בה כשבאמצע אימון ה HIIT הווירטואלי שלנו מטעם העבודה, מדריכת הכושר נתנה לנו תרגיל של קפיצה בדילגית. לרובנו אין דילגית בבית וגם לא ברור שנדע להשתמש בה כהלכה ועל כן גם הקפיצה בדילגית התבצעה באופן וירטואלי - אתה קופץ לך בהנאה ובאותו הזמן מסובב את ידיך ממש כאילו הן אוחזות את הידיות של החבל. עם המוזיקה והקצב קל להיסחף ואני ממש דמיינתי איך החבל מסתובב ואני מקפץ בקלילות מעליו. ואז נזכרתי בבתיה וכשהמדריכה לא הסתכלה - הרהבתי עוז ואפילו הצלבתי את ידי וגם אני "הכפלתי" את החבל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה