"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח, מצה ומרור"
אבל מה עם החרוסת?
כשהייתי ילד, שאלתי פעם את אבא והוא ענה לי שחרוסת זה לא ממש חשוב - זה מתוק, זה טעים - אין בזה שום דבר נפשי עמוק - לעומת "מרור!" רק מהשם אתה מבין לאיזה בְּרוֹךְ נכנסת פה.
והפסח? לקח לי זמן להבין שזה בעצם הזבח, שמדובר פה על חיה ששחטו ועשו על האש ושזה פעם היה לב העניין.
"אבא, למה אומרים בפסח "פסח, מצה ומרור" אבל לא מזכירים את החרוסת?"
הבן שלי עכשיו שואל אותי. איך התחלפו הדורות. אז אני מסביר לו בסבלנות את עניין העומק הרגשי והחשיבות הדתית. האבא שלי, עכשיו כבר אדם מבוגר, יושב בצד ושותק. מדי פעם מחליף כמה מילים עם איזָק, הדוד הזקן שלי. הוא מסתכל עלי מוזר.
אבא, מה אתה מסתכל עלי מוזר? לא נאה לך איך שאני עונה לו? תאשים את עצמך. זה בדיוק מה שאתה ענית לי רק לפני שלושים שנה, או שאולי אתה לא זוכר?
את כל הנאום הזה אני מרביץ בו בראשי, אבל הוא מסתכל עלי כאילו הוא שומע כל מילה.
בסוף הוא מהנהן לאיזָק ואיזָק מהנהן לו בחזרה והוא קם אלי.
בני, הגיע הזמן.
מה הגיע הזמן? אני מסתכל עליו ולא מבין. בפעם האחרונה שאמר לי "הגיע הזמן" - ניסה להסביר לי איך באים ילדים לעולם. מידע חשוב לכל הדעות. חבל שזה היה אחרי שלימור מ י"ב2 כבר הסבירה לי את זה קודם, בליווי הדגמות.
נו, אבא, מה העניין?
"החרוסת זה קנוניה", כך הוא אומר לי.
"לא, החרוסת זה תערובת של תמרים, צימוקים ויין", עניתי לו, גם אני יודע להיות קשה כשצריך.
בן, אולי תשתוק ותקשיב פעם לאבא שלך לשם שינוי. אני מסביר לך שהחרוסת זה קנוניה. תקרא טוב את ההגדה - המילה חרוסת לא מופיע שם אפילו פעם אחת וזה בכוונה, לבלבל את האנשים, שלא ידעו.
שלא ידעו מה?
את הנוסחה לשיקוי הסודי של אליהו.
הוא שתה יותר מארבע כוסות, זה ברור, צריך לסלוח לו, אדם מבוגר. אבל הוא לא מתרגש מגלגול העיניים שלי ומושך אותי למזווה שבסוף המטבח.
הדוד איזָק כבר שם, מחזיק בידו גביע מזכוכית. אני מכיר את הגביע הזה, זה ה"כוס של אליהו". במקום יין יש שמה עכשיו חתיכה מהבשר של הסדר ועליה מפוזר הרבה מרור. כשאני מגיע, איזָק בדיוק מפורר עליה מצה. אבא מאחורי וקערית החרוסת בידו. "שלושה קמצוצים ועוד כזית" מכריז איזָק ואבא דוחף את ידיו לחרוסת ומוסיף לכוס - שלושה קמצוצים ועוד כזית. את המקום שנותר בכוס הם ממלאים ביין ואיזָק מערבב היטב בכפית קטנה מכסף. "בוא איתנו" הם אומרים, ואני פעור פה וכבד נשימה יוצא בעקבותיהם לחצר. איזָק מפסיק לערבב ובלגימה אחת שותה/בולע את כל מה שהיה בכוס.
נראה לי שזה עושה לו רע, כי הפנים שלו נהיים אדומים כאלה והגוף שלו, שגם ככה היה מלא מתנפח עוד יותר והופך שמן ממש. לנגד עיני החליפה המהודרת שלו הופכת לגלימת עור ישנה ומהוהה.
לפני שאני מספיק לומר "ג'ק", מופיעה משום מקום מרכבת אש ואיזָק שעכשיו נראה ממש כמו אליהו הנביא מסיפורי הילדים, כי בינתיים גם צמח לו גם זקן ארוך ולבן, עולה על המרכבה. רגע לפני שהוא נוסע מאיתנו לכיוון השכנים, הוא מכריז בכל גדול: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוךָ..."
מאז לא ראיתי אותו יותר.
אני נזכר שפעם, לפני המון שנים, גם הסבא שלי נעלם במפתיע, גם אז זה היה באמצע ליל הסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה