מוכר הפרחים אמר שיחזיקו שבועיים, אבל כשהסתכלתי מקרוב על הוורדים של שישי שעבר, כבר ראיתי את "ניצני" הקמילה. הקמטים הקטנים שהופיעו בשולי הפרח. הצבע שכבר דהה מעט ואיזה שהיא שפיפות מסוימת של הגבעול, כאילו משאו כבד עליו והוא קצת רוכן קדימה. אבל לא היה לי לב לזרוק אותם. בכל זאת הם עדיין עמדו זקופים, עדין פרחו בוורוד ולבן מרהיבים, עדין השרו על סביבתם את השלווה והיופי שיש בהם - יופי שבוודאי קרן בהם מבפנים, למרות שכלפי חוץ כבר נראה טיפה יותר מסויג וצנוע. שאלתי את אישתי. "אני דווקא אוהבת אותם ככה. לפני שבוע, כשהבאתָ אותם טריים, הם נראו לי כל כך שלמים, כל כך מושלמים, קצת כמו פרחים מפלסטיק, עכשיו שנבלו קצת, אני מרגישה שהם אמיתיים".
נזכרתי באומני הקרמיקה היפניים שטורחים ומייצרים כלי סימטרי ומושלם ואחר כך בכוונה פוגמים בו - קצת. משהו קטן שישבור את השלמות, כי היופי האמיתי - לעולם לא יכול להיות מושלם לגמרי. אבל אני חושב שבפרחים היה עוד משהו, היה גם המאבק, הנחישות להמשיך ולפרוח, להחזיק מעמד - רק עוד כמה ימים.
החלטתי. ובמקום לקנות פרחים חדשים לשבת - נשארנו עם הוורדים שלנו - הוורדים בני השבוע.
חברה שביקרה אצלנו, אמרה שהם נראים לה עצובים. אבל מה היא מבינה? היא אפילו לא בת ארבעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה