מאוחר בערב, כשהוא הסיע את אמו הזקנה חזרה לביתה, חשב הִירוֹ על כך שגם קוסמים צריכים מזל. השבוע האחרון נתן לו תזכורת מתמשכת לכך. הבעיה עם קוסמים זה שיש להם הרבה מאוד כוח ושליטה על החיים שלהם, ואז כשהגורל מתעתע בהם ובבעיטה אחת מראה להם עד כמה הם פגיעים ותלויים בחסדיו ככל האדם - זה פוגע בהם קשה יותר. כך היה גם עם אמו הזקנה, שהיתה מכשפה לא קטנה בזכות עצמה, עד שלפני שנתיים, זמן קצר לאחר יום הולדתה המאה - קרה מה שקרה ומאז הוא צריך לנהל את כל עניניה. הכרכרה התנהלה באיטיות בסמטאות הצרות של העיר, מתקשה לקחת את הסיבובים החדים ואימו רטנה שמזמן היו צריכים להרוס את הבתים הישנים האלה ולהרחיב את הדרך. הוא היה שקוע בהרהוריו ולא היה לא כוח לענות לה. למעשה היה כל כך שקוע בהרהוריו שכמעט ופספס את הכניסה לביתה, מזל שהסוסים, שכבר היו מורגלים בדרך הזו, עצרו מעצמם. "זה בסדר, אתה לא צריך לעזור לי לרדת, אני יכולה בעצמי", היא רטנה. הוא נתן לה לרדת בעצמה. מצוות כיבוד אם נאבקת בתוכו עם ההבנה שבכך שהיא יורדת בעצמה היא משמרת קצת מהכבוד העצמי שלה מימים עברו. "שבת שלום, אמא" הוא אחל לה. "שבת שלום, בן שלי" היא השיבה, הפעם בטון רך. אחר כך התקדמה לאט לאט אל השער. "אתה יכול ללכת", היא סימנה לו בידה, אבל הוא משך ברתמה, מאותת לסוסים להישאר. יש עוד את העניין הזה עם השער. פעם, כשהייתה צעירה יותר, כישפה את השער, ומאז בכדי שיפתח צריך להקיש עליו עם מטה הקסמים שלה - פעם אחת מתחת לחור המנעול ואז ארבע פעמים מעליו. אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע. היא התקרבה לדלת והוציאה את שרביט הקוסמים שלה. הוא נדרך. בזמן האחרון, ידיה הזקנות כבר התקשו לדייק ולעתים קרובות היתה מפספסת את הנקודה הנכונה, או משתהה יותר מדי בין נקישה לנקישה והשער לא היה נפתח. אז הוא היה יורד מהכרכרה, ניגש אליה ובעדינות מכוון את ידה למקום הנכון ובקצב הנכון. "הנה, אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע". הדלת היתה נפתחת והם שוב היו נפרדים לשלום. גם זה כבר הפך חלק מהריטואל הקבוע שלהם. היא הרימה את ידה והקישה. ממקומו בכרכרה, הוא לא יכל לראות בדיוק לאן ידיה פונות. "אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע", הוא ספר בליבו. כלום לא קרה. הוא כבר התכופף לרדת ולעזור לה, אלא שאז נשמעה חריקת המנעול והשער נפתח. "היום אמא הצליחה לפתוח את השער בעצמה", הוא ציין לעצמו בהנאה והאיץ בסוסים לחזור הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה