היא היתה רוח מפוזרת, מבלי יכולת לאסוף את עצמה. תמיד קצת פה וקצת שם וקצת במקום אחר. תזזיתית, כמו שערות ארוכות על ראשה של נערה שמתנופפות בסערה לכל עבר - רגע פונה לדבר אחד ומיד עוסקת באחר, זורמת, משנה כיוון.
לו רק יכלה להתמקד, לזקק את עצמה למקום אחד, לכיוון אחד, הייתה בוודאי הופכת לנשמה, נשמה יתרה, שיַכְלָה להיכנס בְּגוף ולהחיות אותו, להפוך אותו לייצור אנושי מופלא. אבל היא לא יכלה להתרכז. אפילו לא מספיק בשביל להיות רוח רפאים לבנה ושקופה שמרקדת בלילות ונכנסת לתוך חלומותיך. אפילו לא מספיק בשביל להיות סתם רוח - כזאת שנושבת ביער ומרשרשת את העלים וכשאתה מרגיש את אדוותה על פניך, אתה יודע שהפסדת משהו חשוב.
לא, היא לא יכלה להתרכז בכלל. אבל זה לא הפריע לה, כי היא הייתה רוח מפוזרת. זה מה שהיתה וזה כל מה שידעה ואולי זה בכלל מה שרצתה? כמה חשוב כבר להתמקד או להתרכז, כשאפשר במקום זאת - פשוט להתבדר?
ובכל זאת, אפשר היה להרגיש בה, כי בכל מקום בו עברה, נותר אחריה שובל של בלגן ואי סדר. כאילו משהו מהפיזור שלה נשאר אחריה ודבק גם בך. ילדים היו שוכחים לעשות את שיעורי הבית ומבוגרים מזניחים את מטלותיהם. שולחנות היו מתבלגנים וכביסה נקיה היתה מתערבבת עם זו המלוכלכת. השוטר היה מעיף מבט לשמיים ושוכח לכתוב את הדו"ח, המזכירה, מבטה לעננים שמעבר לחלון הפתוח, מזניחה את המכתב שהייתה באמצע הקלדתו. אפילו הבוס או הבוסית היו שוכחים לזמן את הצוות לישיבה החשובה של מחר, חיוך סלחני על פניהם וזיכרון מתוק חולף במוחם.
כשחזרתי הביתה מהעבודה, הסתכלתי סביבי וידעתי שעברה גם בביתי והשפיעה גם על בני משפחתי, אבל במקום להחזיר את הדברים למקומם, לסדר את הניירות, לשטוף את הכלים ולהעמיד את הכביסה, פשוט התיישבתי נינוח באמצע כל הבלגן... וכתבתי עליה.
מוקדש באהבה לכל האנשים בחיי הסובלים מהפרעות קשב וריכוז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה