חפש בבלוג זה

יום שבת, 31 ביולי 2021

חייך בוורוד

 עמדתְ מול האור, ראשךְ ממוסגר משלושה צדדים במשקופים של החלון ולרגע נדמה היה לי שאני רואה משהו, אבל זה חמק ממני. "נסי לצמצם את עיניך, כאילו את מסתכלת על משהו מסנוור", ביקשתי ואת כיווצת אותן ומתוך ההשתקפות של האור בקקמטים של עינייך המכווצות ראיתי את ההילה שלך יוצאת לעבר המסגרת של החלון ומקיפה את ראשך, עוטפת את שֵׂעַרֵךְ השחור במסגרת של סגול אינדיגו עמוק. זה היה כל כך יפה ובאותו הזמן גם כל כך עצוב, כי הבנתי באותו הרגע שההילה שלך במקור הייתה ורודה ורק העצב הזה שאת כל כך מלאה בו, הוא שמוזג את הכחול הכהה לתוך הוורוד שלך ויוצר ביחד איתו את הסגול אינדיגו הכל כך יפה שאני רואה.

המבט שהיה על פני כנראה הצחיק אותך וכשצחקת ההילה הפכה ורודה קצת יותר. כשעינייך נפקחו לרווחה ההילה נעלמה ובאותו הרגע החלטתי שאני אהיה הלבן לאינדיגו שלך - זה שיבהיר ויחוויר אותו עד שיחזור להיות הוורוד שהיה צריך להיות. ניסיתי וניסיתי, באמת שניסיתי, אבל כנראה שניסיתי חזק מדי, כי בכל אותה התקופה, כמעט שלא צחקת ובכל פעם שעמדת מול החלון ככה והסכמת לכווץ את עינייך כמו שביקשתי, ההילה שלך רק הלכה ונהייתה כהה יותר ויותר עד שהסגול שלה כבר גָבַל בכחול-קובלט עמוק ואני הבנתי שאני לא הלבן של חייך אלא דווקא השחור שלהם.

אַת עם מישהו אחר עכשיו וכבר לא עומדת מול החלון למעני ובוודאי שלא מוכנה לכווץ את עינייך בשבילי כמו שהיית עושה אז, כך שאת הילה שלך אני כבר לא רואה יותר. אבל עדיין אני תוהה - האם הוא באמת יותר טוב בשבילך ממני?


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה