בני הדודים כבר עזבו, אבל אני עוד נשארתי עם אִמִי על הספה שבסלון. גבר בן ששים ואישה בת תשעים, בינינו אלבום תמונות ישן, קטעי זמן עתיק שקפא. סבתי כאישה צעירה, לידה שלוש בנות, אחת נערה שחומה ורצינית - דודתי פאולין, לידה שתי ילדות קטנות ומצחקקות, אולי תאומות? מזכירות לי את אחותי. לא, זאת אמי שהיתה בת ארבע ואחותה נעמי שהיתה בת חמש. מכולן, רק אמי עדיין בחיים. ברקע מאחוריהן בית קטן. לא הבית הישן והמט לנפול של סבתא שזכור לי מילדותי - אלא בית אחר, קדום יותר, שם גרו לפני שעברו אל ההוא שאני זוכר. עבר עתיק, כבד ורחוק. אני מתבונן בו בשיוויון נפש.
הגענו לדף האחרון, אבל במקום להיפרד מאמי ולחזור לאשתי, אני הולך למדף האלבומים ומוציא אלבום נוסף. מרגיש בחוש שאִמִי זקוקה לזה, לעוד כמה רגעים כאלה של עבר, כשהכל עוד היה לפניה.
האלבום הזה שונה מקודמו. גבר צעיר מתולתל וממושקף, לידו אישה צעירה ושלושה ילדים קטנים ובלונדינים - אחת כבת שלוש, עיניים גדולות ומבט נבון ושְנַיִם תינוקות חמודים, תאומים. אני, אשתי ושלושת הילדים שלנו (הרביעית באה הרבה אחר כך). אמי מנסה לנחש בין התאומים מי הוא מי. מהתמונה אי אפשר, אבל אני אומר לה בביטחון - זה ירון וזה יובל. אחרי שהמילים יוצאות מפי, אני נזכר. נזכר בשטיח הרך עליו כולנו יושבנו. נזכר בריח הלביבות שעמד באוויר - שהרי היה זה בחנוכה. נזכר למה הלבשנו ליובל את החולצה הזו ולמה לירון דווקא את זו - בכוונה צבעים שונים שהרי אמנם הם תאומים, אבל גם שני ילדים נפרדים. קול צחוקה של בתי הבכורה שבדיוק סִפְּרה לנו משהו מצלצל באוזני.
אני שם, ממש. שוב בן עשרים ותשע, סטודנט צעיר לדוקטורט. אבא טרי, אולי טרי מדי, אולי דווקא בעל ניסיון, הרי כמעט שנתיים היתה לנו מיכל לפני שהתאומים נולדו.
לפתע, אני לא יכול יותר. כל העבר הזה, אמיתי מדי בשבילי, חי מדי, מִיָדִי מדי בזכרוני. מפחיד. יש סכנה אמיתית שאתבלבל ואחזור לשם ולא אוכל לצאת. דווקא היה תקופה טובה והייתי שמח לחזור. אולי אפילו לתקן כמה שגיאות, או רק להישאר שם, להישאר בן שלושים לעוד כמה רגעים. אבל זו לא התקופה שלי. מקומי כאן ועכשיו.
אני נמלט לאלבום התמונות הראשון, הישן, זה שבו סבתי עדיין אשה צעירה, ואני אפילו לא חלום רחוק. אין לי שום זכרונות משם, עבר עתיק, בטוח. אלא שמשהו השתבש ואני חוֹוֵה עכשיו את המובן מאליו, את האמיתוּת של הזמן ההוא שגם הוא היה פעם הווה. הווה רגיל. הווה בו אמי היא ילדה בת ארבע, וסבתי אישה צעירה. אני יודע - בשביל הראש - לא תגלית מרעישה במיוחד. אבל בשביל הרגש - עולם ומלואו, תגלית מדהימה באמיתותה המידית, הווה מתמשך.
אולי בגלל זה אני לא כל כך אוהב לצלם. להקפיא את העבר. זה מסוכן העבר הקפוא הזה, אפשר להתמכר לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה