ביום שני הם שיחררו אותה מבית המשוגעים, אבל אותו הם לא הסכימו לשחרר.
אולי בגלל זה, ביום שלישי, במקום להגיע לטיפול במרפאת החוץ כפי שדרשו, הלכה לבית הנטוש ברחוב ליוויתן.
ליד הכניסה, על אחת מאבני המרצפת, עמדו שתי חיפושיות זבל גדולות והיא ברכה אותן לשלום. כפי שציפתה, האופניים שלו היו קשורים למעקה המדרגות המובילות לקומה השניה. היא לחצה עם היד שלה על המנעול והוא נשבר והיא הורידה אותם ויצאה לדרך. איזה אופניים נהדרים, תוך שעתיים הספיקה לאסוף את כל מה שהיה נחוץ לה. הדבר האחרון שקנתה היה מנעול חדש. לאחר שהפקידה את כל שאר הדברים בדירתם המשותפת, חזרה לבית הנטוש וקשרה את האופניים למעקה, בדיוק כפי שהיו בבוקר. את שתי חיפושיות הזבל הגדולות שעדיין הסתובבו שם ברכה ב"להתראות בקרוב". אחר כך חזרה לדירתם והכינה שתי פצצות, אחת קטנה ואחת גדולה. כשהיו מוכנות הסתגרה בחדר האטום והמתינה לו. יומיים שלמים המתינה עד שהופיע.
כשם לב שיש שומר לילה חדש באגף הסגור, חיכה עד שהאחרים יהיו רחוקים ופנה אל זה החדש בקול עצוב ומתחנן שאם אפשר, ישחרר לו מעט את החבל בכתונת המשוגעים בה היה כפות. השומר החדש באגף הסגור לא ידע מי הוא. אולי שכחו לתדרך אותו ועל כן פתח את הדלת ובזהירות הראויה נכנס לתאו.
הוא שחרר אותו מן הכותונת ואפילו הרשה לו לעשות כמה תרגילי הרפייה עם הידים, מקפיד כל הזמן לשמור על מרחק בטוח מהפציינט ולהשאר בינו לבין הדלת. הפציינט היה רגוע, פשוט נפנף בידיו לכאן ולשם בשעה שעמד במקום ומלמל דברים בעינים עצומות.
באותו הזמן בדיוק הוא גם הופיע בחדר האטום. "הכל מוכן, יקירי" היא אמרה לו. "מחר בלילה, חמש דקות אחרי חצות" הוא ענה לה ונעלם, גם זה גזל ממנו כמעט את כל האנרגיה שהיתה לו.
למחרת בלילה היא הלכה לבית המשוגעים, לשער האחורי שלו. הוא היה נעול. המנעול נשבר כשהיא לחצה עליו והיא נכנסה פנימה לכיוון מגרש החניה שמאחורי הבניין. את הפצצה הקטנה זרקה על הרכב שחנה במקום השמור ל"אחראי המשמרת". "עבודה טובה, ליהי" היא ציינה לעצמה בסיפוק כשהרכב וכל מה שסביבו התפוצץ לרסיסים בקול רעש נוראי. תוך רגע כל משמרת הלילה של המוסד כבר היתה שם, מנסים להבין מה קרה. היא כבר היתה בצד השני, בכניסה הראשית. עמדת הקבלה לא היתה מאוישת, גם לא העמדה של התורן בקומה שלו. לקח לה רגע להבין איך פותחים את הדלת האוטומטית והיא נכנסה פנימה למחלקה.
כשעמדה במסדרון מעבר לדלת של תאו הוא הרגיש אותה ובשארית כוחותיו הצליח לאיין את עצמו מהחדר ולממש את עצמו בחזרה במסדרון. היא עזרה לו להשתחרר מהכותנת שהגבילה את הטווח שלו למטר לכל היותר. "קדימה, צריך להזדרז". עד שיצאו מהמחלקה, הצוות כבר הספיק להתעשת ועכשיו הם רדפו אחריהם כשיצאו מהשער הראשי. היה שם מעבר צר בין שני בתים שאיפשר להם להגיח ברחוב הסמוך וכך זכו ביתרון של מספר דקות יקרות על רודפיהם. הם רצו מהר, כמו משוגעים, לכיוון הבית הנטוש שברחוב ליוויתן. כשהגיעו, רודפיהם רק התקרבו לתחילת הרחוב. היא שברה את המנעול והוא הוציא את האופניים לחצר. שם לקח ממנה את הפצצה השניה, הגדולה יותר. "תודה, אהובה שלי" הוא לחש לה ונשק אותה נשיקה חפוזה. אחר כך, עלה על האופניים שלו ובמהירות מטורפת התחיל לדהור ישר לכיוון הבית. בכניסה הִטה את גופו לאחור והגלגל הקדמי של האופניים התרומם באוויר. התרומם מספיק גבוה שהיה יותר גבוה מהמעקה שבפנים, זה המוביל לקומה השניה. הוא המשיך לדווש והאופניים והוא עליהם עלו על המעקה והמשיכו לדהור עליו לעבר הקומה השניה. היא נָסַה מהמקום כל עוד נפשה בה, אדישה לכך שבעצם היא היא רצה לכיוון רודפיה. רק כשהגיעה לקצה הרחוב העזה להסתכל לאחור. לרגע נדמה היה לה שראתה משהו כמו דמות על אופניים פורצת החוצה מהשברים של הגג. פיצוץ עז החריד את כל הסביבה והכל נעלם בענן סמיך של עשן ואפר.
"אני מקווה שהוא הצליח לחזור למקום שממנו הוא בא", חשבה לעצמה, "כי האפשרות השניה היא…" ופתאום היא פרצה בצחוק בלתי נשלט. צחוק כל כך חזק שהיא פשוט נשפכה למדרכה מרוב צחוק. שעתיים שלמות היא שכבה שם וצחקה כך, עד שהתעייפה מספיק לעצור את עצמה ופנתה חזרה לביתה.
למחרת כשקמה שמה פעמיה למרפאת החוץ של בית המשוגעים. בדרך כשעברה ליד אחד מאותם שלטי חוצות עם "מפת העיר", שמה לב שרחוב ליוויתן לא מופיע בו יותר. גם כשבדקה באפליקציה בסלולרי שלה - הרחוב לא היה שם. "נמחק לגמרי" חשבה לעצמה משועשעת. היא כמובן ידעה היטב איפה הרחוב נמצא, אבל גם ידעה שאם שפיותה יקרה לה - עדיף שכף רגלה לא תדרוך בו יותר. ליד בית המשוגעים, היא פגשה את העובדת הסוציאלית והיא השאילה ממנה את הגוף שלה ונכנסה פנימה. התורן בכניסה הסביר לעובדת הסוציאלית בנימוס שאין להם תור להיום לפציינטית בשם "ליהי עתיד" ולמעשה אין להם שום תור לפציינטית כזאת בכלל. היא התעקשה והוא גם בירר בשבילה והסתבר שמעולם לא היתה מאושפזת במוסד שלהם חולה בשם הזה.
היא יצאה החוצה והחזירה לעובדת הסוציאלית המבולבלת את הגוף שלה ופנתה לביתה. "לא יודעת מתי הוא הספיק לעשות את זה, אבל הוא קיים את ההבטחה שלו". בפעם הראשונה בהרבה זמן היא הרגישה את עצמה משוחררת, לגמרי משוחררת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה