יש מציאות באיקאה

סל צהוב עם ידית כחולה ואני בפנים. ככה הם מצאו אותי, בסניף של איקאה בקרית אתא.

• משה, בוא תראה את הסלון המקסים הזה.

היא התקדמה בדיוק אלי ואני נורא פחדתי, כי המנהל כבר הזהיר אותי שאסור שאף אחד יראה אותי, בטח לא  מחוץ לאזור של חדרי הילדים. אז אני התחבאתי מאחורי הכורסה הצהובה (benarp, כיסוי shiftbo מחיר 1295₪) והיא באה והתיישבה על הספה שממול (kivik, תלת מושבית, כיסוי Hillark רק 2295₪).

ואז בא המֹשֵה הזה שלה ואמר שהסלון באמת יפה והתיישב בדיוק על הכורסה הצהובה וידעתי שעוד רגע הוא רואה אותי. הוא הניח על הרצפה את הסל הצהוב עם הידיות הכחולות שהחזיק ביד ואני בהחלטה של רגע, חיכיתי ששניהם לא יסתכלו וקפצתי פנימה.

• זהו עכשיו אני מוגן, הסל יסתיר אותי.

אחרי רגע, משה קם ותפס את הסל בשתי הידיות ואמר לאשתו

• שָרִינָה, זה מקסים, אבל יקר. בואי, הולכים הביתה.

הוא סחב את הסל ואני בפנים לכל אורך החנות. מזל שאני כמעט ולא שוקל כלום, אז הוא לא הרגיש. אבל כשהם הגיעו לקופות והוציאו את כל הדברים מהסל, הם מצאו אותי והיה סקנדל שלם.

אבל אולי כדאי שאני אתחיל מההתחלה. מהלילה שבו נולדתי בפעם הראשונה, כי אני נולדתי כמה פעמים:

חשבתם מה קורה באיקאה אחרי שסוגרים וכל האנשים הולכים הביתה? אפילו העובדים? מכבים את האור ויש שם חושך. אבל החושך הזה מלא בחדרים ריקים. חדרים שאנשים צריכים לגור בהם, אבל אין להם אנשים והטבע לא סובל ריק, ולכן מתוך החושך, מופיעים ילדים ואנשים וגרים בחדרים האלה וממלאים את הריקנות שלהם. לפעמים הם שם רק לרגע. לפעמים לשעה ולפעמים כמוני אחרי שהם נעלמים, הם מופיעים עוד פעם. ואז הם כבר נשארים יותר זמן וכשהופעתי בפעם השלישית זה היה כבר לכמה שעות ואחרי כמה פעמים כבר לא נעלמתי יותר והמשכתי להיות, ומאז אני קיים וכל הזמן אני נהיה פחות ופחות שקוף.

בהתחלה הייתי רק על המיטה איפה שנולדתי (hemnes, מידה 80x200 במזומן 1495₪, מזרון malfors קשה/לבן 395₪). אחר כך הייתי משוטט בחדר שלי בין הארון (pax tyssedal מידה 150x60x236 מחיר 2860₪) ושולחן הכתיבה (גם כן hemnes  מידה 120x47 מחיר 745₪). אחר כך הלכתי גם לחדרים הסמוכים וגיליתי שיש עוד כמוני, ילדי-רפאים, אבל רובם נעלמו מאד מהר ורק כמה מאיתנו נשארו.

יום אחד המשכתי להסתובב גם אחרי שפתחו את החנות וגיליתי שיש גם אנשים וילדים שהם לא אנשי-רפאים וילדי-רפאים והם בכלל לא שקופים וכמה ילדים כאלה באו לחדר שלי והתחילו לקפוץ על המיטה שלי, וגם אני התחלתי לקפוץ איתם ובכלל לא הפריע להם שאני חצי שקוף.

אחר כך המנהל אמר לי שעדיף שה'אמיתיים' כמו שהוא קרה להם, לא יראו אותי, כי הם יכולים להבהל, ובטח שאסור שיראו אותי מחוץ למחלקה של הילדים. כמובן שמזה שהוא אמר את זה, ישר הבנתי שיש עוד מלא מחלקות במקום הזה שעוד לא הייתי בהם והייתי מוכרח לסייר שם וככה מצאתי את עצמי בתוך הסל הצהוב עם הידיות הכחולות של משה ושרינה.

כמובן שבקופה התחילה מהומה שלמה:

• שרינה, יש פה ילד קטן, בחיי.

והם התחילו לשאול אותי כל מני שאלות שלא ידעתי לענות עליהם, כמו איך קוראים לך ומי האמא שלך ואיפה אבא שלך. ואז הקופאית התעצבנה עליהם כי היא חשבה שאנחנו עושים הצגה בשביל לשגע אותה, כאילו הם מצאו ילד באיקאה והיא צעקה עליהם שיקחו כבר את הילד שלהם וילכו מפה, כי יש מלא תור אחריהם ובלי ברירה הם שילמו ולקחו אותי החוצה.

• מה נעשה, אנחנו לא יכולים להשאיר אותו פה?
• ילד, איפה אתה גר?
• פה, בסניף הזה. הצבעתי לעבר הכניסה
• אתה גר באיקאה?
• כן
• ממתי?
• מאז שאני זוכר את עצמי.
• בן כמה אתה?
• לא יודע.
• משה, אנחנו צריכים להודיע למשטרה.

מחלון הראווה ראיתי את מנהל החנות עושה לי סימן עם היד על הגרון - שהוא ישחט אותי על מה שעשיתי והתחלתי לצעוק:

• לא! רק לא משטרה, אני יהיה ילד טוב, אעשה מה תרצו, רק לא משטרה, המנהל יהרוג אותי אם תזמינו משטרה.

בסוף הם לקחו אותי הביתה. ומאז אני אצלם.

בהתחלה היו לחוצים שמישהו יבוא לקחת אותי ויאשים אותם שהם חטפו ילד וגם ראיתי שמפריע להם שאני קצת שקוף. אבל אחרי שאף אחד לא בא וגם מהמשטרה אמרו להם שלא נעלם שום ילד בסביבה, הם נרגעו. הם אפילו שמחו, כי לא היה להם ילד משלהם והם נורא רצו, וגם אני השתדלתי בשבילם להיות פחות שקוף.

עכשיו הם כבר די התרגלו אלי והאמת גם אני התרגלתי אליהם, כי הם נורא נחמדים וגם לימדו אותי מה זה אמא ואבא שזה משהו ממש מקסים שלא ידעתי שיש.

רק לדבר אחד קשה לי להתרגל, וזה שעל כל הדברים שיש להם בבית חסרה המדבקה שאומרת את השם של הדגם והמידה והמחיר ואני כל הזמן מפחד שבגלל זה מישהו יבוא ויקח להם את כל הדברים וישים במחסן של הפגומים.