השבוע מלאו לג'וני מיטשל (Joni Mitchell) שבעים וחמש שנה. למי שלא מכיר, אגיד רק שהיא אחת המוזיקאים והיוצרים שאני הכי אוהב ומעריך. קצת מוזר איך האישה הזו שהיתה בשנות השישים והשבעים סמל לחיים חופשיים ופרועים הפכה בעיני למצפן ומצפון של אנושיות וחיים נכונים. כשאני זקוק למשהו בטוח, תרופת נגד לשיגעון הזמנים האלה, משהו שהוא בריא ומזין לנשמה - אני פונה לשירים שלה.
אולי זה קשור לזה שהרבה ערכים שהיו מהפכניים אז הפכו כעת למובנים וברורים לכל ואולי זה בגלל שבכל תהפוכות חייה הצליחה לשמור על יושרה פנימית ואיזון. לטעום ולהנות מהחיים מבלי להתמכר.
רק במקרה עליתי על זה שהשבוע זה יום הולדתה. הקשבתי באוטו לאלבום המופלא שלה Miles of Isles ורציתי לברר משהו, אז חיפשתי אותה באינטרנט. חגגו לה את האירוע באיזה מקום נוצץ והיו שם מלא אנשים חשובים.
הזיקנה לא היטיבה איתה והיא סובלת מכל מיני מחלות ולמסיבה הגיעה בכסא גלגלים. היה משהו יפה בלראות את כל האנשים המפורסמים האלה מוחאים לה כפיים ושניים מהם עוזרים לה לקום על רגליה כשהכריזו את שמה. היה בזה גם משהו עצוב, כי היא תמיד היתה כל כך יפה ומלאת חיים. בכל זאת הצלחתי להוציא גם מהעצב הזה מחשבה חיובית כי נזכרתי באמא שלי שמבוגרת ממנה ביותר מעשר שנים ועדין מתניידת יחסית בקלות ממקום למקום על רגליה.
וכיוון שלדבר על מוזיקאי בלי מוזיקה זה לא שווה, אז הנה קישור ל Carey , שיר שכתבה על בטלן-חופים אחד שפגשה באיזה טברנה ביוון ושבילתה איתו שבוע שלם שם על החוף https://www.youtube.com/watch?v=Jr9sxXaacK4
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה