למושיקו היה יום עמוס. כל כך עמוס שרק מאוחר בלילה התפנה לטפל בכביסה. חשק או כוח כבר לא היו לו, אז הוא פשוט דחף את הכל למכונה. צ'יק נוזל כביסה, צ'ק מרכך. 40 מעלות, סיבוב מלא ויאללה למיטה.
אולי בגלל זה התנקמה בו הכביסה וטרפה את שנתו: זה התחיל רגוע - נדמה היה לו שהתעורר והנה מיטתו נמצאת במרכזו של אחו ירוק ופסטורלי. באחו רעו כמה כְּבָסִים. למעלה בַּשַמָיִם עפה לה להקה של אטבים. למרות השקט והשלווה סביב, מושיקו לא הצליח להרדם בחזרה ועל כן החליט שיספור את הכבסים. היתה שם גדר נמוכה והכבסים התקדמו לעברה והחלו קופצים מעליה. הוא החל לספור: חולצה - אחד, מכנסיים - שתיים, סדין - שלוש… עפעפיו הלכו ונהיו כבדים כשלפתע הבחין בזוג גרביים. לספור אותם כ"אחד" כלומר שלושים ושבע? או כ"שניים" כלומר שלושים ושבע, שלושים ושמונה? עודו מתלבט גילה שהם לא תואמים: אחד שחור והשני צבעוני. "תסתדרו כמו שצריך", פקד, אבל הם בשלהם. בלית ברירה ירד מהמיטה להשליט סדר. כמו לפי אות מוסכם, בבת אחת התנפלו עליו ביחד כל הכבסים והסתחררו סביבו סחור סחור - ממש כמו בשלב הסחיטה. הוא נאבק בהן נואשות וכבר היה סחוט לגמרי בעצמו, אבל סוף סוף נראה היה שידו על העליונה. אלא שאז שם לב לכבס, או אולי כביסה, אחת קטנה שנשארה בצד, נפרדת משאר העדר. כל כמה שניסה, בטוב, או ברע, בפיתוי או בכוח, לא הצליח לקבץ אותה ביחד עם השאר. שוב ושוב חמקה ממנו בקריאות "מֶה" נוגות, מנסה להסב את תשומת ליבו למשהו שבלט לה מהצוואר. "מה יש לך שם? מה את רוצה?" היה זה פתק ועליו כתוב: "כביסה עדינה, יש לכבס בנפרד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה