כמבוגרים, לפעמים אנחנו שוכחים כמה קשה להיות תלמיד בכתה י"א. כך
קורה שבכל פעם אני מופתע מחדש כאשר בתי החמודה הופכת פתאום לשור זועם או לפצצה מתקתקת
של לחץ ותסכול. אחרי רגע או שניים, אני בכל זאת מתעשת ומנסה לעזור לה כמיטב
יכולתי. גם בחיבוק ובהקשבה, אבל בעיקר בשלל עצות טובות שאני מרעיף עליה. למשל:
"נכון, זה מאד מעצבן, אבל תמיד יש לך את הבחירה בכל זאת לא להתעצבן", או
"ממילא אי אפשר לעשות גם שיעורים בספרות וגם בתנ"ך באותו הזמן, אז בואי
תבחרי מה קודם ותתרכזי רק בזה" או "לפעמים הדרך היחידה להתקדם מהר – היא
לעשות את הדברים לאט וברוגע". כאמור שלל עצות טובות.
ילדים, או יותר נכון בני נוער, בגיל הזה כבר מספיק מתוחכמים וחדי
אבחנה שאחרי שנתת להם את העצות הטובות האלה, אין לך ברירה אלא להפנים אותן וגם
לנהוג לפיהן בעצמך – זאת אומרת יש לך ברירה (עיין ערך "אבל תמיד יש לך את
הבחירה..."), אלא שאז תאבד את כל הכבוד וההקשבה שעוד יש להם כלפיך. אז אני
מוצא את עצמי מיישם על עצמי את העצות הטובות האלה – משתדל לא להתעצבן, מתעדף את
שלל חובותי אחת לאחת ועושה אותן טיפה יותר לאט ובנחת (בשביל שיתקדמו מהר).
מדהים, אבל העצות האלה ממש עובדות ומאז שהתחלתי ליישם אותן החיים באמת
נהיו קצת יותר קלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה