... ואז היא אמרה: "מי שיביא לי את ראשו של הדרקון – איתו אני אתחתן". עכשיו קצת קשה לי להסביר את זה, אבל הייתי כל כך מוקסם ממנה, שלמרות שהיה כבר אחרי חצות, מצאתי את עצמי מעמיס בחיפזון על הסובארו שלי: סכין קצבים, מקל של מטאטא, קופסאות מזון חתולים (כפתיון), פותחן שימורים (לקופסאות) ושאר אביזרים נחוצים לצייד הדרקון. כבר עמדתי לצאת לדרך כשלפתע הופיע שאול ידידי עם תרמיל גב גדול והתחנן שאקח גם אותו. "לא מספיק קשה לצוד דרקון, אני צריך גם תחרות", חשבתי. (כן, גם הוא היה שם בפאב ושמע אותה). נתתי גָאז. "בחייאת, קח אותי לפחות עד דיר חנא ואז נתפצל" קולו הנואש הדהד מאחורי.
קולו אולי נשאר מאחור, אבל בצומת כשהתלבטתי ימינה? או שמאלה? המילה "דיר חנא" שיצאה מפיו השיגה אותי. "דיר חנא??? זה איזה כפר ערבי, לא?" עודי מתלבט וגם שאול עצמו השיג אותי, פחת את הדלת, נכנס לאוטו וצעק: "קדימה לדיר חנא". היה לי חבל על כל רגע אז הרבצתי גָאז, אבל אי שם בכביש שבעים, עשתונותי התחילו לשוב אלי:
- מה פתאום דיר חנא?
- שם נמצא את הדרקון!
- תגיד, זה משהו בגימטריה?
- מה פתאום, זה ביוונית. דרקון ביוונית זה דראכנה – כלומר "דיר חנא".
- חשבתי שדראכנה זה הכסף שלהם.
- לא, זה דרכמה, וחוץ מזה עכשיו הם משתמשים ביורו.
השיחה הזו גזלה ממני משאבי נהיגה יקרים ועוד דווקא בצומת סומך. כך יצא שלקחתי בטעות ימינה, ובמהרה מצאנו את עצמנו תועים בסמטאות של שפרעם. אחרי שהקפנו את הכנסיה הגדולה בפעם השניה, עצרנו על יד מאפייה קטנה - הדבר היחידי שהיה פתוח שם בשתיים בלילה והסברנו בנימוס למוכר שהיה שם שאנחנו צריכים להגיע לדיר חנא לצוד דרקון. הבחור היה אדיב ביותר ונתן לנו הוראות. הוא גם צייד אותנו (בתשלום) בכמה פיתות עם לאבּנה, לחזק את רוחנו לקראת הצייד. הפיתות היו מעולות, וכך גם ההוראות ותוך דקות מספר שוב היינו על דרך המלך במצב רוח מרומם.
דיר חנא, שתים וחצי בלילה, הכל שומם. עצרנו בתחנה של סונול לתדלק, וגם לחפש מורה דרך מקומי. תורן הלילה בתחנה התגלה כבן המקום, אבל סירב להצטרף אלינו כמורה דרך. מצד שני הוא המליץ לנו על דרך העפר התלולה המובילה להררית – "שם למעלה על הר" – בתור הכיוון המועדף לחפש דברים כאלה. "כנראה הוא חושש מהדרקון". "טוב, הוא לא הצטייד בפיתות עם לאבּנה כמונו".
ליתר ביטחון, קנינו בחנות הנוחות בקבוק עם נוזל שקוף וקסום הנוסך אומץ בכל השותה אותו.
מה שקרה בהמשך, שם במעלה ההר, קצת מטושטש מבחינתי. היה אור חזק, וכנראה גם רשף של אש. אולי אז התחולל הקרב, המקל של המטאטא נשבר, וגם סכין הקצבים הגדולה וגם הרומח ששאול קנה בכנס "אייקון" האחרון. חוץ מזה היה לנו פנצ'ר בגלגל הקדמי. בשארית כוחותינו העלנו את האוטו על הג'ק והחלפנו את הגלגל. זהו, היינו גמורים. כבר היינו מוכנים לוותר, אלא שאז, כשזרקנו בחיפזון את שאריות הציוד שלנו חזרה לבגאז', שאול הבחין בו – ככה סתם, מתגלגל על הארץ - ראשו של הדרקון.
- איתי היא תתחתן, אני מצאתי אותו ראשון!
- לא, איתי היא תתחתן, אני מצאתי אותו ראשון!
- אולי היא תתחתן עם שנינו?
- מה פתאום, אי אפשר להתחתן עם שנים ביחד.
- אבל היא אמרה שהיא תתחתן עם כל מי שיביא לה את ראשו של הדרקון
- עם כל מי שיביא את ראשו של הדרקון? או רק אם מי שיביא את ראשו של הדרקון?
ניסינו להזכר: היינו בפאב ושתינו ביחד. ואז ניגשה היפיפה ההיא לבר ובמבטא רוסי הזמינה קוקטייל שנקרא: "רושף האש". אז גם אני ושאול הזמנו אחד. הברמנית התבוננה בנו במבט כזה של "אני יודעת יותר טוב" והסבירה לנו שבשלב הזה היא לא ממליצה לנו על "רושף האש". היפיפה חייכה אלינו במבט רוסי מתנשא כזה של "מה ילדים ישראלים מבינים באלכוהול" ואז כבר היינו חייבים להזמין את זה ואז השעון בדיוק צלצל חצות וכולנו גמענו את המשקה שלנו, ואז ההיא עלתה על הדלפק של הבר, הצביעה לכיוון הדלת ואמרה בקול גדול ש"מי שיביא לי את ראשו של הדרקון – איתו אני אתחתן". (או שאולי היתה מילה אחרת במקום אתחתן). ואז פרצה מהומה שאת הפרטים שלה אני כבר לא זוכר...
ארבע לפנות בוקר, אני ושאול נכנסים אחר כבוד לפאב הכמעט ריק ומניחים על הדלפק של הבר את הראש של הדרקון. אבל היפיפה ההיא – כבר לא שם. בעל המקום והברמנית לא יודעים לאן היא הלכה ולא זוכרים איך קוראים לה...
אם אתם מזדמנים פעם לעיר התחתית בחיפה, אני ממליץ לכם להסתובב ברחוב יפו. תלכו קצת שמאלה – הלאה מהאיזור עם כל הפאבים האופנתיים, מאחורי הבניין שהיה פעם של המשטרה. יש שם פאב אחד וותיק, שנקרא "יורק האש". אם תיכנסו פנימה ותסתכלו מעל לדלת, תיראו שתלוי שם ראש גדול של דרקון – הדרקון שאני ושאול צדנו בלילה קסום אחד.
מוקדש לבן דודי צוק, שבימים אלה עורך "סיורי פאבים" בעיר התחתית של חיפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה