אוטובוס

כל מי שהיה ילד או סטודנט בחיפה זוכר את הקטע הזה. אתה ממהר לתחנת האוטובוס, עוד רגע אתה שם, רק עוד לחצות את הכביש והנה האוטובוס מגיע. וכמו כישוף רע פתאום כל הכביש מתמלא מכוניות ואתה לא יכול לחצות ואתה מבין שאתה עומד לפספס אותו, מה שבחיפה בדרך כלל אומר המתנה של עשרים דקות לפחות ואולי אפילו חצי שעה או יותר. ביאושך אתה מנפנף בידים לנהג... אבל לשוא.

 היום בדרך מפה לשם, ראיתי שוב הקטע העצוב זה: היא הלכה מהר, עוד רגע ותגיע לתחנת האוטובוס, והנה הוא מגיח ועוצר בתחנה. אבל הכביש מלא מכוניות והיא לא יכולה לחצות, ביאושה היא מנפנפת לנהג בידיה...

 הרמזור שלי היה אדום והיה לי פנאי להתבונן בה היטב ופתאום זה תפס אותי, כמה שהבחורה הזאת יפה. ואז קרה דבר מפתיע, הנהג שכבר עמד לצאת מהתחנה, עצר שוב את האוטובוס והמתין לה. הרמזור שלי התחלף לפני שגל המכוניות חלף, אבל במראה האחורית עוד הספקתי לראות אותה עולה לאוטובוס. 

 "בטח גם הנהג שם לב כמה היא יפה", אמר לי יצר הרע: "אילו היתה מבוגרת, או שמנה או מכוערת, הוא לא היה ממתין לה כך בסבלנות". לא רציתי להקשיב לו, ליצר הרע, ובכל זאת מצאתי את עצמי מהרהר כמה שהעולם לא הוגן וכמה שדברים מסויימים הופכים כל כך קלים אם אתה ובייחוד את מאד יפה. לרגע כמעט כעסתי עליה, אבל מיד סלחתי לה. אולי בגלל שהיא היתה כל כך יפה.

צחוק

לפעמים אני מרגיש שהצחוק הוא הדרך היחידה שלנו להתמודד באמת עם הבעיות הקשות בחיינו – אתה תקוע במצב ללא מוצא ופתאום מִשהו תוקע בדיחה. אני מתחיל לצחוק ואחרי זה אני כבר יודע שאיכשהו אצליח להתמודד.

לפעמים אני מרגיש שהצחוק מונע מאיתנו להתמודד באמת עם הבעיות הקשות בחיינו – לאט לאט נבנתה האינטימיות הנדרשת להתמודד ופתאום מִשהו תוקע בדיחה. אני מתחיל לצחוק, אבל האינטימיות נשברה ואני כבר יודע שאחרי זה נישאר ברמת השִטחי.

לפעמים אני פשוט צוחק.

ט"וּ בִּשְבַט הִגִיעַ

ט"וּ בִּשְבַט הִגִיעַ

יום אחד מצאתי את השכן שלי עמֵל במרץ בגינה. כיוון שאנו מיודדים, שאלתי אותו למעשיו והוא הסביר לי בהתלהבות שהוא נוטע עצים. לעין הלא מנוסה שלי, זה נראה היה יותר כאילו הוא תוקע מקלות בקרקע, למרות שלחלק מהמקלות האלה בפירוש היה מחובר איזה עלה או שנים. למען הסר ספק, כל מקל כזה בא גם עם פתק כתום מפלסטיק ובו כיתובית קטנה. זו של המקל ליד השביל היתה: "שקד".

מאז שהגדולים בגרו את בית הספר התיכון והקטנה לומדת מחוץ לעיר, שוב אין אנו עוברים בשביל הזה לעתים קרובות, והדבר השתכח מליבי. עד לשבת האחרונה, שבמקרה יצאה גם ט"ו בשבט. כמנהגי בשבת בבוקר, יצאתי עם כוס התה שלי לגינה והנה מולי בצד השני של השביל – במלוא הדרה: "השקדיה פורחת".

הציניקן אולי יאמר – היש דבר בנאלי יותר מזה שהשקדיה פורחת בט"ו בשבט? הרי כולנו ידענו לשיר את "השקדיה פורחת לXXX יש קרחת" עוד לפני שידענו לקרוא ולכתוב. ובכל זאת אני התרגשתי ואפילו התפעלתי מיופיה של השקדיה. והעובדה שיופיה לא היה מהותית שונה מיופין של אלפי שקדיות אחרות שפורחות ופרחו ועוד יפרחו ברחבי הארץ, לא גרע דבר מיופיה של השקדיה המסוימת הזאת, שבשׂרה לאדם המסוים הזה ש"טו בשבט הגיע".

רק עוד כוס קפה אחת

רק עוד כוס קפה אחת

שמעתי את השיר הנפלא הזה (One more cup of coffee) כשהייתי קצת אחרי הצבא והתמלאתי געגועים. הייתי אז בחור צעיר והיה לי ברור שהשיר הזה הוא שיר געגועים של אדם צעיר. היום כשאני כבר מבוגר (או בשל, אם תרצו) אני יודע שבאמת, זה שיר געגועים של אדם מבוגר. זאת למרות שכשבוב דילן כתב אותו אי שם ב 1976 הוא היה בסך הכל בן שלושים וחמש. מאז השיר הזה מלווה אותי, ומדי פעם צצה ההזדמנות המתאימה ואני שומע אותו שוב ומתמלא בגעגועים. למרות שאת ההיא שעליה הוא שר – לא הכרתי וגם לא אחרת שכמותה.

לא מזמן נפגשתי עם חבר מהצבא שהמון שנים לא ראיתי ובין יתר ה"החלפות" שעשינו הוא הציע לי: "חפש ב youtube: "רק עוד כוס קפה אחד איתך" של גוסטו, בעברית!" אז חיפשתי ומצאתי את www.youtube.com/watch?v=BqyV6JROW0s ונדלקתי שוב. קשה להגדיר את זה "גירסת כיסוי" כי זה כל כך שונה, כל כך ישראלי ומזרחי ובכל זאת זה – זה, גם אם המלים בעברית אינן תרגום מדויק והעיבוד למנגינה שונה. מקסים בעיני שאפשר "לתרגם" ככה, או אם תרצו "לאלתר", יצירה יפה מקורית ולקבל עיבוד מקומי שגם הוא כל כך יפה.

השבוע נפל אלי מצב רוח פסיכי, אז החלטתי לשמוע Nina Hagen (למי שלא מכיר, הכינוי שלה היה בזמנו The godmother of punk) ואם כבר – אז עד הסוף: משהו שאני לא מכיר ובגרמנית (האלבום volksbeat). כמו תמיד Nina Hagen סיפקה את הסחורה בקול אדיר, קצב מהיר ואווירה פאנקיסטית למהדרין. אלא שלקראת סוף האלבום פתאום הופיע שיר איטי יותר ומשהו בו נשמע לי מוכר: Noch ein Taesschen Kaffe – כן, כן, מהמעט גרמנית שיש לי לא היה לי ספק – זוהי היצירה ההיא של בוב דילן (ודווקא תרגום יחסית נאמן למקור). באופן פרדוקסלי, בקולה המיוחד של נינה האגן ובליווי התזמורתי שבחרה – היה בשיר משהו מאד מזרח אירופאי, הייתי מעיז ואומר כמעט יהודי-כליזמרי.

כך פגשתי בשלישית את אותה המוזה שלפני יותר מדור השפיעה על בוב דילן. איך אמר שלמה ארצי: "בשביל כוס קפה איתה הייתי שם גם אלף דולר". יתכן שגם הוא התכוון לאותה האחת?

זיכרונותיו של אוטומט

זיכרונותיו של אוטומט

Rediscover the day מציע לי אחד האוטומטים שמעדכנים אותי חדשות לבקרים על הטלפון שלי. האוטומט המסויים הזה הגיע במקרה מ Google Photos והוא מציע לי לעיין בתמונות שנשמרו במיוחד בשבילי מלפני שנתיים. בדרך כלל אני מתעלם בגסות מההצעות האלה של האוטומטים. מניסיוני, יש להם מעט מאד להגיד לי שאני באמת רוצה לשמוע, אבל היום אני במקרה במצב רוח נוסטלגי – "חיינו חולפים כמו גרגירים בשעון החול" ובאמת "איפה הייתי לפני שנתיים?"

אז אני מתפתה ולוחץ על הכפתור. תמונה מטושטשת בגווני אדום וכחול עזים ממלאת את המסך, אני מנסה להיזכר מאיפה היא, אלא שחץ קטן ומעגלי – כמו היין והיאן של הזן שרודפים זה אחר זנבו של זה - מסתובב ומבשר לי שהתמונה עדין בטעינה. "הסבלנות משתלמת" אני מהרהר, כשלפתע היא מופיעה לפני במלוא הדרה – התמונה המלאה והמדוייקת – קופסאת טבליות לשטיפת כלים של חברת Finish בגווני כחול עז ובאמצע כיתוב גדול באדום:

"עכשיו עם העל-כדור (super ball) הטעון – נקיון יסודי בכל הדחה!"

וכמו פלאש -בק זה חוזר אלי – היום, לפני שנתיים בדיוק, עמדתי נבוך בסופר מול המדף של טבליות ההדחה. אשתי ביקשה ממני שאקנה טבליות למדיח, וכיוון שהסוג שביקשה לא היה בנמצא, צילמתי לה את מה שיש בשביל שתאשר – האם לקנות את זה או לא.

מן הוואטס-אפ מצאה התמונה המופלאה את דרכה לgoogle photos שברוב התחשבות שומר לי גם תמונות שהופיעו בוואטס אפ, ומשם לאחר שנתיים בתהום הנשייה, העלה אותה באוב האוטומט.

לא בדיוק מה שציפיתי, אבל מה לעשות – אלה הם זיכרונותיו של האוטומט ומי אנו בני התמותה שנשפוט אותו לפי הסטנדרטים שלנו.

תודה ל Hagar Tzameret שהפוסט שלה על הסרטון של "יום החברים של פייסבוק", הדהד בי את הפוסט הזה.