לקחתי יום חופש ויצאתי עם חבר ילדות לסיור ברחובות של הדר הכרמל. הפעם הראשונה מזה שנה או יותר שאני הולך ברחוב סתם כך - בשביל לראות בתים ואנשים. הלל, מסדה, יוסף הגידם (לא לבלבל עם טרומפלדור שזה בנווה שאנן). זיכרונות ילדות מתערבבים עם זכרונות שאנשים אחרים הטביעו על הבתים הישנים: המרפסת שממול, שנבנתה הרבה אחרי הבית עצמו, המדרגות שכבר לא מובילות לשום מקום, עץ הדקל הענק המיתמר אל על, החתול שישן בקופסת קרטון שכתוב עליה "בית לחתול".
"איך קראו לבית המלון שהיה בפינה של רחוב הרצליה ושדרות הציונות (אז שדרות או"ם)?"
"יכול להיות ששמו היה מלון בן יהודה?".
הסיפורים שבראשי מתערבבים עם המציאות שלנגד עיני ועם הזכרונות של ילדותי.
בפינה של רח' טבריה ושדרות הציונות אני מראה לחברי את המקום שבו פעם, כשהייתי ילד, משאית איבדה את הבלמים ונכנסה לקומה השניה של הבית שבסיבוב. חברי מספר לי שגם אבא שלו איבד שם את הבלמים. זה היה לפני שנולדנו, כשהאבא שלו עוד היה נהג מונית. במקרה שלו, הוא הצליח לשבור ימינה ולהכנס לרחוב טבריה והאסון נמנע.
ברחוב פבזנר, ליד סמטת אושא, אני נעצר ומתבונן על בית ישן, אחר כך על זה שלידו והבא אחריו, סוקר מרפסות, חלונות ודרכי כניסה. איש אחד עובר לידי ושואל אם אני מחפש משהו.
"אני סתם מסתכל", אני משיב. לך תסביר לו שאני מחפש את המרפסת עליה עמדה נינוש כשראתה את האיש האפור שולף סכין גדולה ומתקדם במהירות לעבר מאוריס שלה, שכמו בכל ערב הלך כאן ברחוב בדרכו הביתה מחנות השעונים שלו שבהרצל. זה היה מזמן, בחורף של 1965 וגם אז זה קרה רק בסיפור שאני מנסה לכתוב בימים אלה.
"בוא נרד לכיוון השוק, אני מתחיל להיות רעב" מזרז אותי חברי שלא לגמרי מבין למה נתקעתי דווקא כאן.
למקום, שהוא ספק מסעדה ספק דוכן אוכל, קוראים "פה" (pho)
"בשמחה" אומרת המלצרת שאולי היא גם בעלת המקום, כשאנחנו מבקשים שתצלם אותנו.
תודה לך. על התמונה וגם על האוכל הטעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה