מישהי כתבה משהו שעשה לי אסוציאציה למשהו אחר שהזכיר לי את "לילה של בושם" של יעל לוי ונזכרתי שמזמן לא שמעתי אותה…
לך לאן שתלך
האבק יהיה אותו אבק
בכל מרחק.
לך לאן שתלך
הכאב יהיה אותו כאב
בצד הגוף.
כי ממני באת
ואלי תשוב
אני חייל, טירון (מושתן). לחוץ בית. "אם אתה בבסיס עד מחר בשמונה בבוקר אתה יכול לצאת".
חמש בבוקר למחרת, השמש עוד לא זרחה, אני תופס טרמפ עד תל אביב מהטרמפיאדה של פרויד (אז עוד היו עושים את זה). הכביש ריק וברדיו - שירים שסוגרים את הלילה.
אני שומע את בלדה לנאיבית ומתאהב בקול המכשף הזה.
אני סטודנט, לימודים, מפגשי אהבה ראשונים. ואני שומע את לילה של בושם:
לא כל אחת היא תחבק אותך כמוני
בטח הערב, כבר תרגיש במה השוני
בוא ותודה שזכית בעוגה מתוקה
שתי נשיקות ועדין לא התחלנו
כמה דקות ונשכח מאיפה באנו.
האם אני ארגיש במה השוני? האם יש לי מספיק ניסיון בשביל זה?
לפנטז אפשר - בעצם - את הקול המיוחד הזה שלה - בוודאי שארגיש.
כמה שנים אחר כך, אני יושב עם מישהי בקפה-כרמל, ה"מקום" של אותה השנה. נראים כמו זוג רומנטי, בעצם ניפגשים לקטר על ה"אקסים" שלנו. כשהיא קמה לשירותים, מוכר פרחים זריז מציע לי לקנות לה ורד - בעטיפה של פרגמנט. "זה יתפוס את הלב שלה" הוא מבטיח לי. אבל אני מסרב, יעל לוי כבר לימדה אותי:
שמי שמביא לי ורד - הוא האיש הלא הנכון.
עד היום - מי שמביא לי ורד הוא האיש הלא נכון.
היום, בחיפושי אחר יופי, שוב מצאתי אותה - וגם אם לא ממנה באתי - אני יודע שאליה אשוב.
