מעשה בעכבר

 מאז שחזרנו לחיפה, יש לנו חתול. חתול שחור, מזן חתולי הרחוב. עכשיו הוא כבר בן 17 או 18 שזה ממש זקן בשביל חתול.

לפני קצת יותר מחצי שנה, הצטרפה אליו גם כלבה, מזן השיצו. יצור חמוד בשם צ'ונקה.

השבוע - נוסף גם עכבר.

צ'ונקה, היא זו שגילתה אותו. השכם בבוקר, עוד לפני שהספקתי לקום היא פרצה לחדרנו והחלה לרחרח במרץ מנסה לדחוף את אפה השחור מתחת למיטה שלנו, ודווקא בצד שלי, ליד הקיר. "צ'ונקה, מה קרה?"

כל כמה שניסיתי למשוך אותה משם, היא שבה וחזרה, מסתכלת עלי בעיניים כלביות כאומרת: "אל תגיד שאתה לא מריח את זה."

לא הרחתי כלום, אבל המחשבה על עכבר כבר חלפה במוחי. טרדות היום דחקו אותה משם. בלילה דווקא נזכרתי כשהתעוררתי לקולות חפירה וכרסום. חשבתי שצ'ונקה חזרה לחפור את המיטה, אבל דלת החדר היתה סגורה והקול בא מבפנים. עכבר! הוא ניסה לחפור את דרכו למקלחת.

באמצע הלילה אני לא בשיא הפוקוס, אז פתחתי לו את הדלת למקלחת. אם הוא כל כך רוצה - שילך להתקלח. ליתר ביטחון פתחתי גם את הדלת לכיוון הסלון. צ'ונקה הכלבה הנאמנה נכנסה במרוצה. בדרך כלל אסור לה להיכנס בלילה לחדרנו, אבל הפעם קיבלתי אותה בשמחה. אמנם הסיכוי שהעכבר יבחר לטפס עלי קלוש, אבל למה להסתכן? צ'ונקה תשמור עלי. קולות החפירה פסקו ואני חזרתי לישון. רק כמה גלָלים ושבבי עץ מכורסם העידו שהרפתקאת ליל אמש לא היתה חלום.

יומיים אחר כך, באמצע הלילה, בעודי מוזג לעצמי כוס מים במטבח, שמעתי קול קרקוש בין הכלים ונדרכתי: עכבר! הוא כנראה מצא את דרכו למטבח. לכל הדעות מקום יותר מתאים בשבילו מהמקלחת.

צ'ונקה אישרה את חשדותי ובילתה את כל יום המחרת ברִחְרוח וקפיצות סביב הפינה הימנית במטבח. מתחת לארון לא יכלה להיכנס, אבל לא היה לי ספק שהעכבר שם. למעשה, לפי הכיוון של האף שלה, ידעתי בכל רגע בדיוק איפה הוא נמצא.

מה עכשיו?

לשכן שלנו יש מלכודת והחלטתי שנשתמש בה. "לא!" אשתי נחרדה: "צ'ונקה תיתפס בה, עוד לפני שהעכבר יספיק להגיד ג'ק". היא מאוד נמשכת לאוכל, הכלבה הזאת ולפחות למזון של החתול היא הרבה פעמים מגיעה לפניו.

"מה אתה חושב?" שאלתי את החתול, "אתה אמור להבין בדברים כאלה". הוא התפרקד על השטיח באדישות. "אני חתול זקן, אני בפנסיה, מה אתה בא אלי בדרישות?". גם חוש הריח שלו כבר לא משהו.

נשארנו אני והכלבה מסתובבים סחור סחור ליד הפינה של המטבח. גיליתי שצ'ונקה יכולה לקפוץ לגובה רב, כשבנסיונה להפתיע את העכבר מלמעלה כמעט והגיעה עד לכיור.

"בערב אשים את המלכודת בתוך הארון פנימה", חשבתי לעצמי. חצי שעה אחר כך מצאתי את צ'ונקה בארון. מגרדת ומנסה להגיע אל העכבר, הפעם מבפנים. היא לא הצליחה. רק לפני שבועיים אטמתי את הארון הזה וכנראה שעשיתי עבודה טובה. בכל מקרה רעיון המלכודת בארון - ירד מהפרק.

התשובה, כמובן, עמדה לנגד עיני כל הזמן. היה זה המקרר הגדול והטוב שלנו שחייך אלי בסבלנות, מחכה שאשים אליו לב. בזהירות גררתי אותו החוצה מהגומחה שלו. יש לו גלגלים אז זה לא היה קשה כפי שזה נראה. אחר כך ניקיתי את כל הג'יפה שהצטברה מאחוריו. קודם כל כי זאת הזדמנות. חוץ מזה, אם כבר ללכוד עכבר - עדיף שיהיה יפה ונקי. אחר כך בזהירות דרכתי את המלכודת עם חתיכת נקניק כפיתיון בפנים והנחתי מאחורי המקרר. בזהירות החזרתי את המקרר למקומו, אבל לא עד הסוף. שום כלב או חתול לא יצליח לחדור לשם, אבל עכבר, שעובר בקלות ברווח שבין הארון לרצפה - יכול גם יכול.

כל שנותר היה, זה להסיח את דעתה של הכלבה, שלא תפחיד את העכבר. שֵכּן מי פנוי לסעוד את ליבו כשכלבה נמרצת מרחרחת סביבו כל העת? לעומת זאת, אם הלילה יהיה חשוך ושקט - בוודאי יפול העכבר בפח.

"בואי צ'ונקה, בואי", קראתי לה ונתתי לה לישון ליד מיטתי, איפה שבדרך כלל אסור לה. בכל פעם שהתעוררתי בלילה לשירותים (וזה קורה מספר פעמים בלילה) אורו עיניה של הכלבה: "סוף סוף הבנתָ" והיא הובילה אותי אל המטבח: "כאן! יש כאן עכבר!" הלכתי איתה, אבל אחר כך קראתי לה בחזרה. "בואי, צ'ונקה, בואי, עכשיו זמן לישון. בבוקר היא זינקה למטבח והפעם רחרחה קרוב יותר למקרר. הארתי מאחוריו בפנס. יצור קטן ואפור נלכד במלכודת.

"מה תעשה בו?" שאלה אשתי בחשש. המלכודת בנויה כך שאפשר בקלות להטביע את העכבר הלכוד בה.

"אל תדאגי, צפויה לו קריירה מזהירה בהייטק", הרגעתי אותה, "יש בעיות בשרשרת האספקה שגורמות למחסור חמור בעכברים".

בנחת עשיתי את סידורי הבוקר והתארגנתי לצאת לעבודה. רק כשהכל היה מוכן שלחתי את צ'ונקה לחדר השינה ונעלתי אותה שם. בזהירות הזזתי את המקרר והוצאתי מאחוריו את המלכודת. העכבר קִפֵּץ בתוכה בפחד. "אתה תיסע למת"ם", ניסיתי להרגיע אותו, "יש שם משרדים של אינטל ושל גוגל. וודאי תמצא את מקומך". הכנסתי את המלכודת לשקית, את צ'ונקה שיחררתי לעניניה וקדימה לעבודה.

בכניסה למת"ם, בצד ימין, לפני הבניין של מיקרוסופט, נותרה פיסה קטנה של טבע - דחוקה בין הכביש מצד זה ומסילת הרכבת מהצד השני. לשם הלכתי ושם פתחתי את המלכודת. תחילה היסס העכבר, אחר כך התקרב לאט לאט לשפת המלכודת ואז בקפיצה נחשונית זינק לשיח הסמוך ונעלם. אין ספק שעוד נשמע עליו באיזה אקזיט כזה או אחר. בינתיים, אצלנו בבית, שוב נותרנו רק עם כלבה חמודה וחתול זקן.

התפוח

 כבר יותר ממאה שנה עברו מאז. בכל זאת אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אולי זה הריח, הנכדים שלי אומרים שלריח זיכרון משלו, עמוק יותר. במקרה הזה לפחות, הם לגמרי צודקים, כי הדבר הראשון שאני תמיד נזכר בו זה הריח. ריח רענן וטרי, ריח מתוק, ריח טוב של תפוח שנקטף זה עתה מהעץ בשיא בשלותו. הרחתי אותו ומשהו בי התעורר. עוד אפילו לפני שהסתובבתי וראיתי אותה, את אווה שלי, מתקרבת לעברי בצעדים חתוליים, ידה השמאלית מוסתרת מאחורי גבה. היא התקרבה אליי, מחייכת, מתנשמת ואני הרחתי בהבל פיה את ריח התפוחים המשכר. היא ניגשה אלי קרוב, כמעט נוגעת בי ואז הושיטה את ידה המוסתרת והגישה לי אותו. תפוח, תפוח אדום, תאווה לעיניים, התפוח הכי מפתה שראיתי בחיי, אפילו שבצד אחד הוא היה נגוס ויכולתי להבחין בסימני שיניה החדות על קליפתו הנוצצת. עוד לפני שהציעה לי לטעום ממנו, כבר התעורר בי הרעב. רעב שלא ידעתי שיש בתוכי, רעב לאותו תפוח, יחיד ומיוחד, רעב לטעם שלו, שכבר ממש הרגשתי על שפתי ובחיכי למרות שטרם נגעתי בו.

אני זוכר שהיה שם רגע אחד קצר שתהיתי על הרעב הזה. רעב זה לא משהו שהרגשתי קודם, זה לא היה חלק מעולם החוויות שלי. עד אותו הרגע, תמיד הייתי שבע רצון, תמיד היה לי כל מה שרציתי, אוכל, שתיה, מנוחה בשפע, ממש גן עדן, ופתאום התאווה הזו.

"תטעם", היא אמרה לי, צוחקת, ואני מיהרתי לעשות כמצוותה. לקחתי ביס. ביס גדול ועסיסי ולעסתי היטב.

הטעם! אוי הטעם, אחרי הריח, זה הדבר שאני זוכר הכי חזק. הטעם המתוק-חמצמץ הזה, המושלם, העסיסי, הפיצוחי, שהשתנה והתגוון עם כל לעיסה וכל תנועה של הלשון. כאילו זו הפעם הראשונה שאני באמת טועם אוכל. לקחתי ביס נוסף ועוד אחד, לא יכולתי לעצור, גם לא רציתי.

"הֵי, תשאיר גם לי משהו", היא צחקקה והושיטה את ידה לקחת ממני את התפוח ואני הסתכלתי עליה וכאילו ראיתי אותה בפעם הראשונה. כמה יפה היא היתה, ידיה, רגליה. שיערה השחור שגלש משני צידי גופה עד למותניה, הדגיש את עורה הלבן שמצידו הבליט את אודם שפתותיה והכֵּהוּת של פיטמות שדיה שהיו גלויות. למעלה, השחור של עיניה הנוצצות שהסתכלו בי ולמטה השחור של שיער ערוותה.

"את ערומה", אמרתי בהשתאות, תוהה איך לא הבחנתי בדבר כל כך ברור קודם.

"גם אתה", היא צחקקה לעברי והצביעה לעבר חלצי.

היא צדקה כמובן, אווה שלי, ואני פרשתי ידי אליה והיא נפלה בזרועותי והתחבקנו.

כשאני חושב על גן עדן, אני חושב על הרגעים האלה שהיו לנו שם. הכל היה כל כך חד וראשוני, הריח, הטעם, אבל גם הצבעים והמגע. הרגעים הכי יפים שהיו לנו בחיינו הארוכים. גם אחר כך היו לנו רגעים יפים ורגעים של אושר, אבל אף פעם לא באופן המושלם כל כך של הפעם ההיא, הראשונה. אחר כך, תמיד היה עוד משהו, או מישהו שהפריע, שהקהה מהתחושה, שפגם בשלמות.

נכון שגם שם, בגן העדן, היה את הנחש, ותוך כדי שעשינו את מה שעשינו, נדמה היה לי שראיתי אותו, יצור ארוך וגמלוני מציץ בנו מבין עצי הגן. "תתעלם ממנו", לחשה לי אווה וסובבה את ראשי אליה ונישקה אותי ואני נישקתי את שפתיה, נושם לתוכי את ניחוח התפוח ולרגע ארוך דבקתי בה והיינו לבשר אחד.

עד שרעם מתגלגל החריד אותנו והשמים קדרו. אלוהים הופיע, "אדם איכָּה?" 

קודם לא הבנתי זאת, אבל אותו תפוח גם פקח את עיני לדעת שאין ארוחות חינם, והמחיר של הארוחה הזו שלנו היה גירוש, גירוש מגן העדן לצמיתות.

מאז אנחנו עובדים קשה, שנינו. שום דבר לא בא לנו בקלות. לא לנו ולא לילדים שלנו וגם לא לנכדים. אפילו לנחת מהילדים לא זכינו, כל אחד והסיפור שלו. ואם זה לא מספיק, בשנים האחרונות אנחנו גם מתחילים להרגיש את פעמיה של הזקנה שאוכלת בגופנו ובנפשנו עד שכמו שהבטיח לנו האלוהים - בסוף נמות.

ובכל זאת, כשאני יושב עם הנכדים, או בשנים האחרונות, עם הנינים והם שואלים אותי: "סבא, איך היה שם בגן העדן? לפני שגירשו אתכם?" אני מתקשה לענות להם. זה לא שאין לי זכרונות משם, אבל הכל נראה לי אותו הדבר, כל הימים, כל הלילות. כמה זמן בעצם היינו שם? במצב הזה? - אין לי מושג. כאילו הזמן בעצמו לא באמת התקדם שם. אני מנסה להיזכר במשהו לספר ומנסה ומנסה - וכלום. עד שפתאום באיזה שהוא מקום עמוק בנִשְמתי - מתעורר לפתע הזיכרון העז הזה - חי וחודר, הזיכרון של הריח, רענן וטרי, הריח הטוב של תפוח שנקטף זה עתה בשיא בשלותו.

יום רביעי, צומת מת"ם

 יום רביעי, צומת מת"ם, ההפגנה השבועית של עובדי ההי-טק.
הנוכחות הפעם דלה. כמה מאות. בוודאי לא האלפִים שהיו כאן שבוע שעבר.
אין פלא. רבים מאחי המפגינים היו בראשון ושני בירושלים ובוודאי מותשים מהחום הנורא והימים הקשים שעברו.
גם בטירונות ובקורס מפקדים אחרי סדרת שטח, קבלנו יום או שניים להתאוששות.
המשטרה כמובן בכוחות מתוגברים. המהנדסים האלה פִתְחו את המעבד שחצי העולם השתמש בו והכניסו למדינה מאות מיליונים של דולרים, תמיד יש חשש שהם ינסו גם לחסום את הצומת לכמה דקות.
לא הפעם. אין מספיק אנשים וגם אין טעם לנסות. 
כשירוק נעמדים באמצע הכביש על מעבר החציה ומניפים את הדגל. כשאדום חוזרים למדרכה או עוברים למעבר חציה אחר. 
המכוניות חולפות באין מפריע. הרבה צופרים צפירות עידוד או מרימים בוהן למעלה להביע תמיכה. אחרים אדישים. מדי פעם מגיח איזה ביביסט ומפריע לתנועה בשביל להאט ולקלל אותנו.
אני יודע שהאנשים האלה מעטים ובכל זאת זה פוגע בי. אולי כי הם מייצגים בצורה הכי נאמנה את הממשלה הנוכחית.
פה ושם יש איזה שוטר שמגלה להיטות יתר להדוף בגסות הייטקיסט זקן או הייטקיסטית צעירה שלא עלו למדרכה מספיק מהר לטעמו, אבל רוב השוטרים מתנהגים בכבוד ובהגינות. מן הסתם גם הם עייפים. לא קל בימים אלה להיות שוטר הגון והרבה מצליחים בכך וראויים לשבח.
40 מעלות. חום אימים. שלושת רבעי שעה וכבר נגמרו לי כל המים שלקחתי איתי. 
"בחמישה לאחת, כולם מתאספים על יד הדקלים, בצל", אומר מישהו לידי.
אנחנו מתאספים, מכירים במגבלות היכולת שלנו. הגענו ל YNET, הרבה יותר מזה לא נוכל להשיג הפעם.
כמה מילות שבח למי שבכל זאת בא היום, כמה מילות עידוד על כך שאמנם הפסדנו בקרב אבל לא במערכה.
מסיימים בשירת התקווה. "להיות עם חופשי בארצנו".
צחוק הגורל שרק לפני פחות משנה חשבתי שהמילים האלה קצת ארכאיות וכעת הן תמצית תפילותינו.
זהו. כולם מתפזרים. חוזרים לעבודה - בחו"ל לא מעניין אותם שפֹה הכל מתפרק - יש יעדים, יש לקוחות והפרנסה שלנו תלוייה בהם.
רגע לפני שגם אני חוזר, אני נתקל בקרוב משפחה ואנחנו מחליפים כמה מילים. מדברים על מכר משותף, שכנראה קיבל הצעת עבודה באירופה ובקרוב יעבור לשם. אנשים מתביישים, מעדיפים לא לדבר על זה, אבל זה באוויר.
הוא פונה לדרכו ואני לדרכי. גם המשטרה הלכה ואני האיש האחרון בצומת שמניף דגל. המחשבה שאולי זה מסוכן, חולפת במוחי אבל אני מחליט שלא להתקפל, אלא לשאת את הדגל בגאון עד למשרד.
אישה עוצרת אותי במעבר החצייה: "סליחה, איפה ההפגנה?" לוקח לי רגע להבין ששאלתה כנה ואני עונה לה שההפגנה הסתיימה. מבט של אכזבה מתפשט על פניה ואני מרחיב - "היא התחילה ב 12:00, בדרך כלל זה נמשך עד שתים או שתים וחצי, אבל הפעם היו מעט אנשים וכולם מאוד עייפים".
היא מספרת לי שהיא באה מטבריה. באה בשביל להפגין, כי שם בטבריה - אין הפגנות. סוף סוף אזרה אומץ ומצאה את הזמן לבוא ולבטא את מה שהיא מרגישה. השתתפתי בצערה.
"אני יכולה לפחות להצטלם איתך עם הדגל?" היא בקשה.

ספר מחזור

פעם, לפני שנות דור, נסעתי לאמריקה. live the dream, תחילתה של קריירה מפוארת ומכניסה. שלושה חודשים אחר כך, חזרתי ארצה עם הזנב בין הרגליים. אחד הקורבנות של אותה נסיעה אומללה, היה ספר המחזור שלי מבית הספר התיכון. כשנסעתי, חשבתי שאני נוסע לזמן רב ועל כן פירקתי את הדירה שלי ואחסנתי את כל רכושי ובכלל זה את ספר המחזור אצל הורי. כשחזרתי - הוא כבר לא היה שם. כפי שאני מכיר את האמא שלי, בוודאי נתקלה יום אחד בערימה של דפים וחוברות ולאחר שזיהתה שמקורם בימי בית הספר שלחה את כולם אחר כבוד לפח. היא כמובן הכחישה, אבל זה לא שינה את העובדה שהחוברת החביבה עם התמונות של כל בני המחזור שלי ועוד מלא זכרונות, כבר לא הייתה שם.

שנה אחר כך, נולדה בתנו הבכורה והחיים לקחו אותנו במסלול המטורף (הרגיל?) של ילדים וקריירה ומשכנתא. פעם בהרבה זמן הייתי נזכר בו, בספר המחזור ומיצר על העלמו - אבל האמת, מרוב הווה ועתיד לא היה לי זמן לעבר. עד שאי שם בסביבות גיל חמישים כמה מהחבר'ה אירגנו פגישת מחזור. רציתי להיזכר בפרצופים מפעם לפני האירוע. אחרי האירוע, רציתי לחזור ולהשוות את הפרצופים שראיתי לאלה שהיו, אבל הוא לא היה שם.

פעם, קצת אחר כך, ישבתי עם חבר בביתו, אחד הבודדים איתם שמרתי על קשר כל השנים האלה, נזכרתי בספר המחזור והוא הוציא אותו והעלנו זכרונות. חשבתי שכדאי להשאיל ממנו את החוברת ולצלם, אבל לכלל ביצוע זה לא הגיע.

בשנים האחרונות, אני משחק עם האמא שלי ברידג', פעם בשבוע במועדון של מיל"ב באחוזה. התחלתי עם זה בשבילה, לאחר שנפרדה מהחבר שלה, שהיה גם הפרטנר שלה למשחק, אבל האמת, אני מאוד נהנה גם מהמשחק עצמו.

לפני שבועיים מישהי שהחלה לשחק שם לא מזמן, סיפרה לי שעשתה סדר בביתה (הם עוברים דירה בקרוב) ומצאה - ראה זה פלא - את ספר המחזור של המחזור שלי בתיכון. הוא היה שייך לגיס שלה ומשנסע לחו"ל השאיר את הספר אצל הוריו ומשם הוא התגלגל אליה (הבחור עצמו, עדין בחו"ל). מתוך סקרנות דיפדפה בו ולפתע נתקלה בשמי.

מה רבה הייתה התרגשותי כשסיפרה לי על כך ושאלה אם ארצה אותו, כי לה אין מה לעשות בו.

"בוודאי! תודה רבה!" אמרתי בהתלהבות כה רבה עד שאפילו טעיתי בהכרזה ונאלצנו לשחק 3♥️ במקום 4♠️

השבוע היא הביאה לי אותו וכך לאחר כמעט ארבעים שנה - שוב יש לי את ספר המחזור שלי לעיין בו.

נערת החתולים

 שעת לילה מאוחרת, הרחוב כבר ריק מאדם, אבל היא ממשיכה לנגן על הגיטרה שלה. המוזיקה שמחה וחיוך נסוך על פניה. כמה חתולים יושבים סביבה.

"קהל מיקרי שהתקבץ כאן?" אני שואל.
"מה פתאום מקרי?"היא מעמידה פני נעלבת, "הם באו במיוחד בשביל לשמוע אותי מנגנת".
"ההוא אפילו בא כל הדרך מעבר לגן הציבורי", היא מוסיפה בצחוק ומוציאה מתרמילה חופן גרגירי מזון לחתול ומחלקת להם ביד נדיבה .

בעקבות תמונה של Yutaka Murakami מתוך אלבום תמונות שקנו לי הבנים שלי כשהיו ביפן.

הבית שבפינה

 מאז שיש לי כלבה, התחלתי שוב לטייל ברגל בשכונה שלי (שהרי גם לכלב צרכים משלו). אני מוצא שיש משהו נעים וטבעי בהליכה ברגל. הקצב בו הנוף חולף על פניך הוא בדיוק הקצב הנכון - הקצב שהמוח (או הנפש) זקוקים להם כדי להספיק ולעכל ולהרהר במה שרואים. 

בפינת הרחוב שמעל לרחוב שלנו (בחיפה רחובות הם תמיד מעל או מתחת אחד לשני), יש בניין יפה המחופה באבני גזית. מי שלא מכיר, יחשוב שהוא נבנה לא מזמן. אבל אני עוד זוכר אותו כפי שהיה פעם לפני ששופץ והורחב. אז, כשעוד היה סתם בניין שיכון רגיל, גרה בו אישה אחת שהכרתי. היא היתה גרושה והיה לה ילד ולילד היו בעיות קואורדינציה. גם לילדה שלנו היו בעיות דומות וכך הכרנו - בחוג ההתעמלות לילדים עם קשיי קואורדינציה. נהיינו חברים, היא ואני ואשתי והילד שלה והבת שלנו. היינו מתארחים אצלה והם היו מתארחים אצלנו. חיפ'לה מקום קטן ובמהרה גילינו שהיא למדה שנתים מעלי באותו בית ספר. לא זכרנו אחד את השניה מאותה תקופה, אבל זה לא מנע מאיתנו להחליף רכילות על כל המי ומי שהיה אז בבית הספר. מדי פעם היא הייתה נעלמת לתקופה והסבתא היתה מטפלת בילד, אבל לא יחסנו לכך חשיבות רבה. אם שאלנו, הייתה אומרת שהייתה חולה. פעם סיפרה לנו שבעלת הדירה בה גרה (בשכירות) הציעה לה לקנות את הדירה ושעם עזרה מהוריה היא אפילו יכולה לעשות זאת. בסוף מסיבה כלשהי לא קנתה ומשהדירה נקנתה על ידי אחר, נאלצה לפנות אותה ועברה לגור במקום מרוחק יותר מאיתנו. הילדים כבר בגרו אז את החוג להתעמלות ובהדרגה הקשר נותק.

אחר זמן פגשנו אותה והיא סיפרה לנו שהיתה לה תקופה קשה, אבל עכשיו כבר יותר טוב. היא גם אמרה לנו שעשתה שגיאה שלא קנתה את הדירה (אז כבר דובר על השיפוץ וההרחבה). 

שנה אחר כך, נודע לנו שקפצה אל מותה מאחת הקומות העליונות של הבניין הגבוה של אוניברסיטת חיפה, שם עבדה. מאז אי אפשר יותר לפתוח את החלונות בקומות הגבוהות שם. אבל לה זה כבר היה מאוחר מדי. 

בזמן שהזכרונות האלה חולפים במוחי, רגלי עוברות את מאת המטרים המפרידים בין הבניין החדש והיפה שבפינה, דרך בית הספר שבו למדה בתי הקטנה ועד לבית השלישי מעבר לכביש, שם גרה האמא שלה באותה העת.

אני לא כל כך יודע מה לעשות עם הזכרונות האלה, אבל הם ממשיכים ללוות אותי במורד הרחוב.

האם היינו צריכים להתעניין יותר? לשמור יותר על קשר? האם אז היינו יודעים לעשות את מה שצריך היה? האם בכלל אפשר היה לעזור או להציל? ומה קרה לילד? האם האמא שלה - הסבתא שלו, גידלה אותו?

איפשהו בין מספר 115 שם גרה החברה של אחותי למספר 91 שם גרנו אנחנו, הזכרונות ההם דועכים. סט אחר של זכרונות מחליף אותם, זכרונות הילד והנער שהייתי, שגדל בחלק ההוא של הרחוב.

התיבה שבחצר

 

גורלה של המדינה היה תלוי בין שמים וארץ. כל יום נראה היה שהחורבן הולך ומתקרב. דניאל, אזרח מן השורה, מצא עצמו במצוקה קשה. הוא הרגיש כאילו חייו שלו תלויים לו מנגד, למרות שבינתיים איש לא איים עליו אישית. כנאמן למגילת העצמאות של ארצו, כל בוקר היה מניף את דגל הלאום גבוה על ראש התורן. הוא גם התקין בביתו עותק נאמן למקור של שופר-הצדק. אותו שופר קסום שבכל פעם שמישהו היה תוקע באחד העותקים שלו היה קול התרועה נשמע בכולם. בכל פעם ששמע את תקיעת השופר, היה דניאל עוזב הכל ונזעק לאן שהיה בו צורך - לעזור, להפגין או לזעוק את כאב ארצו. לנסות ולחסום את פרשי האפוקליפסה שהיו דוהרים ומנסים להשמיד כל דבר יפה או טוב שנקרה בדרכם. 

אבל רוב הזמן, לא נדרש דניאל לעשות דבר ולמעשה גם לא יכול היה. חוסר המעש הטריף את דעתו והוא התקשה לחיות את חייו הרגילים. הוא היה מתהלך חסר מנוחה בין קירות ביתו ומשהבית נהיה צר מדי, החל לשוטט גם בגינה הגדולה והמוזנחת שמאחור.

לפני המשבר, היו לדניאל עיסוקים רבים והגינה הוזנחה פשוט כי לא נמצא לו זמן לטפל בה. עכשיו הכל נראה לו חסר טעם, והוא סתם היה מהלך בה הלוך ושוב. 

במקרה, בסבך שמאחורי המחסן נתקל בתיבה גדולה. בתחילה, לא זכר אפילו מה היא ואיך הגיעה לשם. אבל משניקה קצת את המכסה, הבחין בציורי הכוכבים הכחולים ונזכר. זאת הייתה תיבת המצעים. תיבת המצעים הקסומה של ילדותו. אביו זכרונו לברכה בנה אותה כשדניאל היה בן ארבע או חמש. עדין זכר את המסור הגדול והפטיש והמסמרים והמקדחה הידנית שאביו היה מסובב לאט לאט:  "זה בשביל הברגים - עם ברגים טובים היא תחזיק לנצח". עובדה, היא עדיין כאן, למרות חמישים השנים ויותר שחלפו מאז. הוא עדיין זכר בהתרגשות את טקס "חילופי העונות", כשאימו היתה פותחת את התיבה ומוציאה ממנה את שמיכות החורף ומכניסה פנימה את שמיכות הקיץ - או להיפך. תמיד הייתה תוקפת אותו מן התרגשות כזאת בכל פעם שהתיבה היתה נפתחת ותמיד היה תוקף אותו גם הרצון להיכנס פנימה, לתוכה. רצון שאימו הנוזפת הייתה מבטלת בצעקה ופעם אחת כשהיה קטן גם בפליק על הטוסיק - "דניאל, אין לך מה לעשות, רק להפריע? לך תאכיל את התרנגולות". אבל אמו כבר מזמן לא מהלכת על האדמה הזו והתרנגולות ההן כבר מזמן סיימו את חייהן - מי בשׂיבה טובה ומי במרק.

הוא פתח את התיבה ונכנס פנימה. המכסה - נטרק מעליו. השתרר שקט. באורח קסום, המקום לא היה חשוך. אור בהיר ורך זהר מסביב. דניאל לא יכל למקם את האור - כאילו הגיע מכל הכיוונים בבת אחת. ביחד עם השקט והאור הרך עטף אותו גם הריח. ריח של ילדות, ריח המצעים והשמיכות מפעם. אולי הריח של אבקת הכביסה בה אימו הייתה משתמשת. הריח שטף אותו בגל של זכרונות נעימים. עטוף וחם ונינוח, נשכב על רצפת הארגז. כל הדאגה והמועקה שעטפו אותו בשבועות האחרונים כמו נשרו ממנו, כאילו שוב היה ילד קטן ואבא ואמא כאן לצידו והם יגנו עליו - מה יגנו - הם כאן ואין בכלל מה לדאוג כי הכל בסדר.

אורות, צלילים, מחשבות חלפו בו. דברים טובים ונעימים, תקוות וציפיות לעתיד, דברים שכבר הרבה זמן לא חש. גופו הלך והתרפה. האם זה רק נדמה לו, או שיש מזרון מתחתיו? והסדין עם הציור של העפיפון? הוא שפשף את ראשו אנה ואנא, מתענג על הכרית הרכה והתעטף בשמיכה החמה. היה קצת קר שם בחוץ, אבל לא קור רע ואכזרי, להיפך, קור נעים, קור של חוץ, קור שכל מטרתו שתרגיש כמה חם ונעים כאן מתחת לשמיכה. כשעצם את עיניו, שמע גם את התזמורת שמנגנת, התזמורת הסימפונית של וינה, איזה יצירה של שוברט. אבא שלו מאד אהב שוברט. הוא פקח את עיניו, המוזיקה נמשכה, אבל עכשיו הבחין בכלב, כלב לבן עם אוזניים חומות שרבץ ופניו כמעט תחובות לתוך האפרכסת הגדולה של הגרמופון הישן. משם באו הצלילים. הכלב הבחין בו וכשכש בזנב. הוא תמיד רצה כלב, למרות שהוריו לא הרשו.

המנגינה נמשכה, עלתה וירדה לצלילי הסימפוניה, אבל מתוך השלווה, משהו הפריע לו, כאילו אחת מקרנות היער לא כוּוְנה כמו שצריך. צליל קצת שבור, "טוווּ טואוווּ" ושוב "טוווּ טואוווּ". מי האידיוט שמנגן ככה? ואיך המנצח הרשה לו להמשיך בכך, לנגן על קרן יער כאילו… כאילו היתה שופר, שופר פשוט, שופר של צדק. שופר של צדק!

שופר הצדק! הם קוראים לו, הם צריכים אותו. בשתים עשרה יש הפגנה בצומת! הוא הבטיח שיבוא עם הדגל הגדול. הכרית, השמיכה, אפילו המזרון נעלמו. רק מעט נותר מן הריח המכשף של הילדות. הוא זינק על רגליו וביד בוטחת הדף את המכסה של התיבה.

הקול של שופר הצדק נשמע עכשיו רם וברור. הם קוראים לו, יש מה לעשות, הוא מגיע